מגיפת הצבעוני השחור

05/12/2005 ב- 13:16 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על מגיפת הצבעוני השחור
תגים: ,

טוליפמניה היתה תקופה צבעונית בהיסטוריה של הולנד. אנשים רבים שחיו במאה ה-17 ניסו לגדל צבעוני שחור, ורק אדם אחד הצליח לפתח זן שכזה. אלכסנדר דיומא שחי מאתיים שנה לאחר מכן, נוטל אותנו לימים דאז, כשארצות השפלה עמדו בפני כיבוש צרפתי, ובני העם מאסו בשלטון ודרשו להחליפו. בין המהומות שפרצו נפלו אזרחים תמימים כקורבן לשמועות זדוניות, או למאוויי ליבם המרושע של סוחרים נוכלים. בד בבד עם תיאור היסטורי מדויק ועשיר בפרטים, מגולל הסופר הצרפתי גם סיפור אהבה סוחף בחינניותו, שעלול לרגש עד דמעות את עיני הקוראים.


במאה ה-17 נחשב צבעוני בעל פרחים מפוספסים ליקר מציאות. לעומת צבעונים אחידי צבע מחירו הרקיע שחקים, והביקוש אך הלך וגאה. 'שיגעון הצבעונים' (Tulipomania) הגיע לכדי מגפה כאשר בשיאה נסחרה פקעת אחת של צבעוני מפוספס תמורת שור, חזירים, כבשים, טונות של גרעיני חיטה וכאלף ליברות גבינה; פקעת אחרת נמכרה תמורת טחנת רוח! רק בשנת 1898 התגלתה הסיבה למקור הפספוס הנערץ כל כך – הצבעונים היו חולים!

עד סוף המאה ה-19 לא ידעו כלל על נגיפים ועל גורמי מחלות של צמחים. גם בימינו רב הנסתר על הנגלה, אך עד שקבע חוקר הולנדי בשם ביירינק את ייחודם של הנגיפים, לא ידעו מאומה על קיומם. בשנים שלאחר מכן, אותרו העדויות הראשונות של מחלות צמחים נגיפיות. בתמונות של טבע דומם שציירו אמנים הולנדים בראשית המאה ה-17, נראו צבעונים עם פסי צבע מיוחדים. אלה נגרמו על ידי נגיף הצבעונים (Tulip breaking virus) שפגע בהם בצורה חמורה. וכך, פרחים נגועים היו הלכה למעשה יקרים יותר מפרחים בריאים…

אלכסנדר דיומא האב לא שמע מימיו אודות הנגיפים, אבל אותה טוליפמאניה סקרנה אותו, והיוותה עבורו מקור השראה. בספרו 'הצבעוני השחור', שיצא לאור בשנת 1850, מסופר על תחרות שהתקיימה בהולנד בנושא גידול צבעוני מיוחד במינו, בצילן של התרחשויות היסטוריות דרמטיות, שהקורא נחשף אליהן דרך תיאור מדויק להפליא. אולם, רומן היסטורי זה הוא קודם כל סיפור אהבה, אחד מן היפים בספרות העולמית.

העלילה נפתחת באירוע המביש ביותר בתולדות הפוליטיקה ההולנדית – סיפור הירצחם של האחים דה ויט בידי האספסוף הזועם. יוהאן דה ויט (Johan de Witt) הנהיג את הולנד באחת משעותיה הקשות, כשלואי ה-14 מלך צרפת עלה עם צבאותיו לכבוש את ארצות השפלה. המאמצים המדיניים לסכל את הפלישה עלו בתוהו, והעם תבע את החלפתו של דה ויט בנסיך וילם לבית אורניה (William III of Orange). בדיעבד היה הצדק עימם. מי שלימים אף יהיה מלכה של בריטניה הצליח לרסן את הצרפתים, ועצר את התקדמות צבאם על ידי הצפת שטחים רבים. כיום נחשב הוא לאחד השליטים הדגולים של זמנו, והשקפותיו הטביעו את חותמן על ההיסטוריה האירופית למשך שנים ארוכות. ברם, ב-20 באוגוסט 1672, יום ההפיכה, הוא נתגלה כאדם שאין רחמים בליבו. אומנם נסיבות חייו ובריאותו הרופפת פיתחו בו מידות של שתקנות, קרירות, הסתייגות וחשדנות, אבל כל אלה אינן מקלות על פשעו הבלתי נסלח. הנסיך וילם היה שותף לרציחתו של אדם, ואותו אדם לא היה אלא מורהו שטיפח אותו מאז נעוריו.

וכך, באמצעות שליחיו של הנסיך, הוסת ההמון שצבא על שערי כלא בויטנהוף בעיר האג. מאחורי סורג ובריח המתין קורנליוס דה ויג לגירושו מן הארץ בעוון ניסיון להרעיל את הנסיך. ההאשמה נתבררה כשקרית אולם עונש הגלות נותר יציב. משום שעבר עינויים כה רבים ולא יכל לעמוד על רגליו, נאלץ אחיו יוהאן להוציאו מן העיר. אבל אז בשעת הימלטם, הצליחו אזרחים רוטנים לתפוס אותם והוציאו עליהם את כל זעפם בביצוע לינץ' איום במיוחד. ישנם היסטוריונים המספרים שבטרם נתלו הגופות המרוטשות בכיכר העיר, הצליחו כמה שטופי שנאה יוקדת לקרוע פיסות מאיבריהם של השניים ולמכור אותן למרבה במחיר. היו שהסתפקו בפריטים אלה כמזכרת והיו אף שבישלו אותם לארוחת חגיגית, על כך שנפטרו מצמד משתפי הפעולה, כהגדרתם. האחים דה ויג נחשדו אם כן בהפקרת הרפובליקה ההולנדית לידי הממלכה הצרפתית, ובשל כך מצאו את מותם בצורה מזוויעה ומרושעת ביותר.

לאחר שתיאר לעינינו כל המאורעות במילים מחרידות, התפנה דיומא לספר את הסיפור עצמו. מתברר כי לקורנילוס דה ויג היה אדם נאמן בשם קורנליוס ואן ברלה. בן אצילים מן העיר דורדרכט שדה ויג שימש לו כסנדק. בתחילת אותה השנה מסר לו דה ויג צרור מכתבים וציווה עליו להסתירם ככל שיידרש. ואן ברלה עשה כמצווה עליו, אך איתרע מזלו ומישהו צפה בו בשעה שהחביאם. היה זה שכנו בוקסטל, טיפוס קנאי ורדוף שנאות שהחליט למרר לאן ברלה את חייו. הסיבה שבוקסטל עקב אחר כל מעשי שכנו קשורה היתה בשיגעון הצבעונים. מאה אלף פלורינים הובטחו כפרס על ידי אגודת הגננים בהארלם למי שיצליח לגדל צבעוני שחור. בוקסטל שהיה מגדל צבעונים בעצמו העריך את מומחיותו של ואן ברלה וניסה להערים עליו. אם יעמוד בקריטריונים של קבלת הפרס, יגנוב ממנו את הפקעות הנדירות.

בוסקטל אכן צדק. ואן ברלה הצליח בדרך של הכלאה ליצור, שלב אחר שלב, זן של צבעונים בעלי פרחים כהים יותר ויותר. בזמנו של דיומא עדיין לא היו ידועים עקרונות הגנטיקה, אולם מגדלי הפרחים ידעו כבר אז ליצור זנים רבים, על ידי ברירה מלאכותית של מוטנטים בעלי פנוטיפים מבוקשים. לפיכך, הכליאו שוב ושוב פרחים כהים אלה עם אלה, עד שנוצרו צבעונים חומים, לאחריהם צבעונים בצבע חום כהה, ולבסוף צמח צבעוני שפרחו שחור כפחם. שלוש פקעות של צבעוני שחור הצליח ואן ברלה להשיג בדרך זו.

או אז, בעת ששליח מאת קורנליוס דה ויט מסר לו פתק בכתב ידו שעליו להשמיד ללא עיכובים את צרור המכתבים, פלשה המשטרה לביתו של ואן ברלה והחרימה את כל רכושו כולל צרור המכתבים המפלילים. למזלו הצליח לחלץ את שלוש הפקעות, ואותן עטף בזריזות בנייר שנמסר לו בלא שיבחין בכתוב. ואן ברלה הושם בכלא בויטנהוף ולמרות כל הכחשותיו נידון לתלייה. בטרם ביקשו להוציאו להורג פגש באקראי את בתו של הסוהר גריפוס. שמה היה רוזה, אך לא יופייה שבה את ליבו של האסיר המסכן, אלא נפשה העדינה ורוממות רוחה. היא הסכימה לקבל מידיו את הפקעות והבטיחה לו שתגדלן לפי הוראותיו. למרות שעתידו נחסם בפניו בשל הלשנה זדונית של שכנו, ידע כמו כל אדם בר דעת שהמורשת שינחיל לאנושות לא תגווע לעולם. רוזה היפה עוד מספיקה למחות דמעה מעל לחייה הרעננות, ואילו ואן ברלה, כבול בשלשלאות, מוצא אל ההמון. ואז… שניה לפני שחרב כבדה ירדה על צווארו הגיעה הבשורה שהצילה את חייו. הנסיך חנן אותו והמיר את עונש המוות במאסר עולם. הנה כי כן, הגיעה הישועה גם לצעיר האומלל.

במצודת לווסטיין שם נכלא, הצליח ואן ברלה לתפוס יונה ולשלוח באמצעותה מכתב. דואר היונים היה מקובל למדי, וכך הגיעה האיגרת ליעדה. רוזה בת הסוהר שמחה לקבל את המכתב לידיה, אך היתה לה בעיה. הנערה היפה לקרוא לא ידעה. ברם, היה זה ליקוי זמני בהחלט. רוזה היתה צעירה נחושה, בעלת תקוות רבות ומרובת פתרונות. לכל צרה מצאה ישועה עד מהרה. היא הצליחה לדובב את הנסיך שבו פגשה ב"אקראי", כדי שיעביר את אביה מכלא בויטנהוף למצודת לווסטיין. וכך, ביום בהיר אחד ושטוף שמש, מופיעה הנערה באשנבו של האסיר המפורסם, ומודיעה לו כי היא ואביה עברו להתגורר שם. הוא שמח כל כך שתקוותו התגשמה וראה עצמו מבורך, אף על פי שלא חיבב במיוחד את אביה המטומטם.

ואכן, האב יתגלה בהמשך העלילה כצרה צרורה. אפילו לאחר שגיבס ואן ברלה את ידו השבורה, ולא ברח מכלאו בשעה שהתעלף אף כי יכול היה, לא העריך הסוהר האוויל את טיפולו המסור של האסיר, והשתדל להתנכל לו ככל שיכל. למזלו של ואן ברלה גם רוזה היתה במצודה, ולכן לא התייחס ממש לגערותיו של אביה צר המוחין. מרוזה למד שלפקעות שלום והיא נרגשה לראות עד כמה נעשה מאושר לשמע דבריה. הוא ביקש ממנה פקעת אחת כדי לגדל בתאו, פקעת שניה ביקש ממנה לגדל בפינה מוסתרת בגינה, ואילו את הפקעת השלישית לשמור במקום מחבוא בארון בגדיה. היא עשתה כמצווה עליה, אך ככל שפרחה אהבתה אליו כך צמחה גם הקנאה. היא חשה שכל מאווייו של אהובה נתונים לצבעונים, ורק עליהם היה מוכן לדבר. אמנם לימד אותה לקרוא ולכתוב ועל כך הודתה לו, אך בליבה התגנב חשש כי הוא נחמד אליה רק מפני היותה האדם היחיד שקרוב אליו בשעתו הקשה. משום כך החליטה שלא לראותו יותר.

אז נכנס בוקסטל ביתר שאת לתמונת העלילה. בשם המזויף יאקוב גיזלס הגיע עד כלא בויטנהוף כדי לשחד את התליין, אך ואן ברלה החי שיבש את תוכניותיו. עתה ניסה להשיג את הפקעות בדרך תרמית. הוא התיידד עם הסוהר וסיפק לו שפע של אלכוהול מדי ערב; ובשעה שגריפוס רבץ במיטתו מרוב שכרות, ורוזה התפנתה לביקור אצל אהוב ליבה, זמם בוקסטל את תכניותיו הזדוניות. הוא עקב אחר כל מעשיה של הנערה והיא שמה לב לכך. בתחילה סברה שהוא מחזר אחריה, אך ואן ברלה הבין שהברנש כלל אינו חפץ ליטול ממנו את אהובתו אלא את הפקעות הנדירות. והנה, בדיוק ביום שהיה על בתו של הסוהר לנעוץ את הפקעת באדמה, היא נעלמה מעיניו של האסיר למשך ימים רבים, והוא נעשה עצוב ומיואש עד אובדן הדעת.

את הארוחות שהגיש לו גריפוס סירב לאכול. מאז שזה הרס את שתיל הצבעוני שגידל בתאו, לא יכול היה ואן ברלה לסבול את נוכחותו. עתה גם רוזה, בת הסוהר, כועסת עליו והוא לא חדל מלהרהר עליה. ואן ברלה ידע אל נכון כי נתון הוא בידיה לטוב ולרע; ואילו רוזה, בדרכה הנשית, העתירה עליו חיבה, ופה ושם קמצוץ של אהבה. היתה מתקרבת אליו לפתע כדי לחוש את נשיקותיו ואז נמלטת במרוצה במעלה המדרגות. הוא ידע שלעולם לא ימצא אשה נאמנה כמותה, והיא ידעה שבליבה געשה האהבה אליו. השיחות שמתאר דיומא בין השניים מצטיירות בכנות נדירה, ומלוא הרגש הטהור מאציל עליהן. נוצרת תחושה חמקמקה כאילו היינו בסיפור הזה בעצמנו בזמן אהבת האמת הראשונה, כשצד אחד מפגין חולשה והצד השני משתמש בעורמה. האחד הוא העלם האוהב והשנייה היא העלמה האהובה. ואכן, אי אפשר שלא להתאהב ברוזה. דמותה עולה אל מול עינינו כיצור הפלאי ביותר עלי אדמות, ואנו רק רוצים לפגוש אותה בחטף; מוכנים לשבת בכלא סגור ומסוגר, ובלבד שתופיע מדי לילה ותשוחח עימנו שעה תמימה. אפילו ואן ברלה יודע בתוך ליבו שאילו היו מאלצים אותו להשתחרר, היה מבכר להישאר בכלאו ולו רק כדי לזכות במבטה המבויש של רוזה מדי יום ביומו.

רוזה כלל לא שיערה שהאסיר שובת רעב. עסוקה היתה בגידול הצבעוני השחור; מוציאה אותו אל החלון בשעות הבוקר, מסתירה אותו מעיני החמה בשעות הצהרים, ומונעת מרוח קרירה להגיע אליו בשעות הערב. מחשש שיאקוב גיזלס יגנוב מן הגינה את הפקעת, החליטה לגדל את הצבעוני בתוך חדרה. בתמימותה הרבה לא עלה בדעתה כי הנוכל שכפל את מפתח החדר, וכשהחליטה להשלים עם ואן ברלה ולהודיע לו שהצבעוני השחור פרח במלוא תפארתו, נכנס זה למשכנה הפרטי וגנב משם את האגרטל עם הפרח. מששמע זאת ואן ברלה כבר תהה אם נפשו עומדת להתערער, אך רוזה השקולה הרגיעה אותו. היא הבטיחה לו שתביא בעצמה לפתרונה המוצלח של הבעיה. וכך הגיעה גם היא להארלם, אל בית העירייה, ושם התברר לה שיאקוב הקדים אותה. הוא כבר הספיק להציג את הצבעוני השחור בפני פטרס ואן סיסטנס, ראש העיר ונשיא אגודת הגננים שלה.

רוזה מיררה בבכי רב וסיפרה כי יאקוב גנב מחדרה את הצבעוני, אולם ואן סיסטנס פקפק בדבריה. יתכן שלסיפור היה סוף רע במיוחד, אלמלא הגיע הנסיך וילם בעצמו אל לשכת ראש העיר. גם הוא חפץ לראות במו עיניו את הפרח הנדיר. כשהאזין לדברי רוזה התרגש עד דמעות. הוא ציווה להביא ממצודת לווסטיין את האסיר המדיני. בנייר שעטף את הפקעת השלישית, הוא מצא את ההוכחה הברורה שקורנליוס ואן ברלה לא אשם בקשירת קשר עם האחים דה ויט. אם היה משגיח ואן ברלה בנייר שבו עטף את פקעותיו, כל המאורעות שעברו עליו לא היו מתקיימים. הוא לא היה נידון לעונש מיתה ואחר כך למאסר עולם, רכושו לא היה נגזל ממנו ושמו לא היה מוכתם לשווא, אך מאידך אפשר שלא היה פוגש כלל את רוזה אהובתו. וכך, בחסות הנסיך, ראש עיריית הארלם וקהל ססגוני ומבודח, נישאו שני האוהבים זה לזו בהדר רב. ומה על בוקסטל שמתכנה יאקוב גיזלס? הוא מת מהתקף לב כשזיהה אותו ואן ברלה כשכנו השפל מדורדרכט.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.