האם הכרומוזום האימהי הוא האחראי לתוקפנות אצל בנים?

04/12/2005 ב- 16:33 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם הכרומוזום האימהי הוא האחראי לתוקפנות אצל בנים?

הכול מכירים את הבריון הצעיר שמטיל את חיתתו בשכונה השקטה שבה נולד, ומתפלאים למדי כשאנו מגלים כי אמו היא אשה סובלנית וכה עדינה. אז מה השתבש, זועקים פסיכולוגים חסרי אונים, ועוד טרם שוככת קריאתם וכבר קמים כמה סוציולוגים ומפתחים תיאוריה חדשה, וכדרכם אין היא מבוססת על שום דבר מלבד על המיות ליבם. על כל פנים, לרוב נגלה כי כל החשדות הוסרו מן האם. את האשם תולים באב.

ואכן, לא מזמן התיישבתי בבית קפה על מנת ללגום משקה חם. בבליל הפטפטת סביב התמקדה שמיעתי בשיחה שהתנהלה מאחוריי. שלוש נשים בגיל הביניים סיפרו זו לזו על אודות גסות הרוח שמאפיינת זכרים, ומיד הובעה הדעה הכללית כי ישנו משהו פגום בגנים שלהם. בעוד האמהות מורישות לבנותיהן את הלבביות החברתית שמאפיינת אותן, בה בעת מורישים אבות לבניהם את גילויי התוקפנות ואת השתלטנות נעדרת השליטה. אחר כך, נשמעו גיחוכים קולניים והגיעה שעתי ללכת.

האמת המדעית היא שונה, כמובן. בגרעין התא האנושי מצויים 23 זוגות של כרומוזומים. את מחציתם האחת של הזוגות הוא מקבל מן האב, ואת מחציתם השנייה הוא מקבל מן האם. זוג כרומוזומים יחיד הוא הקובע את הזוויג. כשהזוג הינו XX זוהי נקבה, וכשהזוג הינו XY זהו זכר. אי לכך, האם מורישה תמיד כרומוזום X לצאצאיה, ואילו האב מוריש במחצית הפעמים כרומוזום X ובמחצית הפעמים כרומוזום Y. כשהעובר המתפתח אינו נושא בתאיו גנים מכרומוזום Y אין אלא לצפות שתיוולד נקבה. הווה אומר, לאב האנושי ישנה הזכות הבלעדית לקבוע את זוויגו של הצאצא. אבו-אל-בנאת זה או אחר, מוטב שיחדל לשלוח את אשתו להשתטח על קברות צדיקים. היא איננה אשמה.

במהלך ההתפתחות העוברית מושתק אחד משני כרומוזומי X של הנקבה, לאחר התבטאות הגנים שמצויים בו, והוא הופך לגופיף בר. למרבה הצער, מתרחשת לעיתים רחוקות תקלה בתהליך המיוזה. במקום שיתמזגו שני כרומוזומי X שמקורם באם ובאב, אובד אחד מהם כבר בשלב קריטי, לפני שהתבטאו הגנים שבו. התוצאות אינן קטלניות בהכרח, ובדרך כלל מתפתח העובר עד לידתו, אולם כפי שניווכח לדעת, כרומוזום X נושא גנים שיש להם השפעה מכרעת על אישיותו והתנהגותו של היצור האנושי.

בניגוד לשאר הבנות, התינוקת הזו נולדת עם 45 כרומוזומים תקינים במקום 46. הפרעה גנטית זאת קרויה 'תסמונת טרנר' (Turner syndrome), כהוקרה לחוקר הנרי טרנר, שדיווח לראשונה על התסמונת הנדירה, מבלי שידע אז מהו מקורה. לפניו הובאו כמה נערות נמוכות קומה, בעלות צוואר עבה מן הרגיל ומרפקים כפופים במקצת, והוא ניסה לסייע להן ללא הצלחה באמצעות טיפול הורמונלי. ברם, תסמונת טרנר אינה מאפיינת רק את חזותן החיצונית של הנשים הלוקות בה. מלבד בעיות פוריות שנובעות מעיצוב שגוי של השחלות, רבות מהן סובלות מהתנהגות בעלת מאפיינים זכריים.

כפי שהוברר, בת הלוקה ב'תסמונת טרנר' ירשה כרומוזום X יחיד מאחד מהוריה. מיד עלה בדעת החוקרים כי "ילדות טרנר" שנוטות להתפרצויות זעם ולגילויי תוקפנות ירשו את כרומוזום X מאביהן. ואילו "ילדות טרנר" שלוות יותר ודאי ירשו את כרומוזום X מאימן. כנהוג לחשוב, אללי הגנים המתבטאים באלימות שייכים לזכר, ואללי הגנים הממתנים התנהגות זו שייכים לנקבה. במילים אחרות, כרומוזומי הזוויג אצל הגבר, בין אם הם X או Y, לבטח מועשרים באללי גנים לתוקפנות, וכרומוזום X של הנקבה נועד, בין השאר, למסך ולסכך את התבטאותם. אלא שחוקר בריטי בשם דיוויד סקיוז גילה במחקריו סדרי עולם הפוכים, ובעזרת עמיתיו פענח את האופן שבו הנטייה לתוקפנות נוצרת בכל הזכרים האנושיים.

סקיוז מצא כי בכל הפעמים שבהן "ילדות טרנר" ירשו מאימן את כרומוזום X, הן נטו להתפרע כדרכם של בנים, וכמותם גם להן היו קשיים בהסתגלות לסביבה חברתית בהשוואה לבנות הזוויג השני. לעומתן, "ילדות טרנר" שירשו מאביהן את כרומוזום X היו רגישות וסובלניות אף יותר מבנות רגילות. במילים אחרות, את אללי הגנים המתבטאים בתוקפנות יורשים הצאצאים מן האם. אללי הגנים המתבטאים בסובלנות וברגישות מגיעים מן האב.

בת שהיא בעלת הרכב כרומוזומלי נורמלי אינה מגלה סימני תוקפנות, למרות כרומוזום X שירשה מאמה, כיוון שכרומוזום X שירשה מאביה, מרסן את הגנים האמהיים התוקפניים. חלק מ"ילדות טרנר" וכלל הבנים סובלים מחוסר איזון משווע זה. הם יורשים רק כרומוזום X יחיד, זה המגיע מאימם, ולכן אינם נהנים מן הגנים לשלווה, אחווה ורגישות, המצויים בכרומוזום X של האב (אם כי לא ברור כיצד משתנה כרומוזום X בתאי הזכר, שהרי מוצאו בגוף אמו).

קרוב לוודאי שמלחמת הגנים הזו החלה בנקבות. השקעת האם בהבאת הצאצא לעולם היא גדולה לאין שיעור מהשקעת האב, ולכן ברי שתברור אותו. הברירה הזוויגית מצד הנקבות העדיפה זכרים לוחמניים שיוכלו להגן על משפחותיהן, ולשם השגת הדבר בחרה האבולוציה לפעול גם באמצעות כרומוזום X. כל כרומוזום X נקבי שהתבטא בנטייה לאלימות ואנטי-חברתיות אצל נושאיו, הועדף על פני זה שלא הכיל את אללי הגנים לתוקפנות. בדרך זו נכחדו יפי הנפש הקדמונים מן העולם.

כיוון שהיו נכונים להילחם עד מוות, אף אם היתה סבירות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, נעלמו מן האוכלוסייה זכרים קטני גוף ובלתי חסונים, מבלי שהורישו את תכונותיהם לדורות הבאים. וכך, בין האפשרות להיות אשה מוכה על ידי זכר קנאי לבין האפשרות להיות אם ליתומים, העדיפה הנקבה האנושית את האפשרות הראשונה. לראייה, כרומוזום X שלה הוא האחראי לתוקפנות העזה בקרב זכרים. האלימות התורשתית מצויה תחת שליטתה הבלעדית.

ברם, הנטל התורשתי שהגיע מן האם היה כבד למדי, כיוון שגם בנותיה גילו תוקפנות רבה, ובמקום לטפל בצאצאיהן סיכנו עצמן במריבות עקובות מדם עם שכנותיהן. משום כך, נבררו כרומוזומי X זכריים שהכילו אללי גנים הממתנים תוקפנות זו. אבות שבנותיהם חיו בשלום עם סביבתן, זכו להצלחת הגידול של נכדיהם ונכדותיהם, ומטענם התורשתי כבש אט-אט נתח הולך וגדל בקרב אוכלוסיית הדורות הבאים, עד ששבו הבנות להיות יצורים שלווים ונעימים כבימי קדם. לבנים לא היתה כל תוחלת. ככל שכרומוזום X הזכרי מצליח במשימתו, כך הולך והופך כרומוזום X הנקבי להיות אלים וסוער יותר, ואין מי שיצילנו מפניו.

בעקבות גילויו של סקיוז מוטב לבחון מחדש את ההשערה לפיה דו-הצורתיות הזוויגית שמאפיינת את בני האדם נובעת מקרבותיהם של הזכרים בינם לבין עצמם, על מנת לזכות בנקבות לרבייה. בדרך זו של ברירה תוך-זוויגית עשויים להיברר גברים גדולי גוף וחזקים, ואילו הנקבות נותרות בגודלן הטבעי. דהיינו, אפילו נאבקו זכרים ביניהם במהלך כל הדורות, אולם אם המנצחים לא היו הזכרים הבלעדיים שהביאו דור צאצאים חדש לעולם, ונקבות התעברו גם מזכרים מנוצחים, הברירה לגוף זכרי גדול וחזק יותר לא היתה מתרחשת. לפיכך, על מנת למנוע מהן להזדווג עם החלושים, גורסת ההשערה, החזיקו הזכרים המנצחים את נשותיהם בהרמון.

השערה זו, שגורסת כי אבותינו היוו מיעוט יוצא דופן מכלל הזכרים באוכלוסיה והחזיקו הרמון של נשים, מתבססת בעיקר על אנלוגיה. הגורילה, קרוב משפחתנו, מחזיק הרמון של נקבות, ואף אצלו ניכרת דו-צורתיות זוויגית בדומה לזו של האדם. מכיוון שהגורילות הזכרים נלחמים ביניהם על מנת להשיג שליטה בנקבות, משערים החוקרים כי התחרות העזה בררה במהלך הדורות את הזכרים הגדולים ביותר, ואילו מימדי הנקבות נותרו בלא שינוי.

מה מפתיעה העובדה שאיברי מינו של זכר הגורילה הינם כה בלתי בולטים. לעומתו, אצל הזכר האנושי מצוי איבר המין הגדול ביותר ביחס לקרוביו בטבע, וגם כמות הזרעונים שהוא מייצר היא רבה לאין שיעור מאשר מייצרים מרבית הפרימטים. איברי מין מוגזמים בגודלם וייצור זרעונים בקצב מוגבר, מוצאים אנו בעולם החי רק אצל מינים שבהם נפוץ הניאוף בקרב נקבות. אם מישהי עדיין תהתה, הגודל בהחלט קובע.

הנקבה האנושית היתה עסוקה בהזדווגות עם זכרים אחדים, עד כי התפתחה תחרות זרעונים בקרבם. זה שהצליח להביא את זרעונו אל הביצית ולהפרותה, היה למנצח הגנטי. לשם כך נזקק לאיבר מין ארוך וזרעונים רבים מספור על מנת להגדיל את סיכוייו. משום כך, יש לפסול את ההשערה כי הזכר האנושי החזיק הרמון של נקבות. דבר נוסף, בהיסטוריה הגנטית של האדם לא נמצאו ראיות לפוליגמיה. אומנם, השונות בכרומוזום Y פחותה מאשר השונות בשאר הכרומוזומים, אבל אין בה כדי לאשש קיומה של פוליגמיה, לדברי מליסה ו'ילסון סיירס (Melissa Wilson Sayres). גם לא נמצאה שונות פחותה יותר בכרומוזום Y ביחס לשונות בדנ"א המיטוכונדרי כפי שאפשר היה לצפות אם התקיימה פוליגמיה, כדברי בריאן סייקס (Bryan Sykes).

הדעת גם מתקשה להשיג כיצד יכול היה האדם הקדמון למצוא בסוואנה האפריקנית די והותר משאבים כדי להחזיק נשים אחדות בשליטתו, ולמנוע את חטיפותיהן בידי יריבים הדורשים אף הם בנות זוג לרבייה. קרוב לוודאי כי רק משפסק האדם מנדודיו, התיישב בעמק הנהר, ופיתח את החקלאות, או אז יכול היה לקיים יותר מאשה אחת ולהגן על כל ילדיו.

לקריאה נוספת:

David Skuse, R. James, D. Bishop, B. Coppin, P. Dalton, G. Aamodt-Leeper, M. Bacarese-Hamilton, C. Creswell, R. McGurk & P. Jacobs. 1997. Evidence from Turner's syndrome of an imprinted X-linked locus affecting cognitive function. Nature 387: 705-708

Lynn Margulis & Dorion Sagan – Mystery Dance: On the Evolution of Human Sexuality. 1991.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.