להבהיל את הפחד

25/11/2005 ב- 07:47 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על להבהיל את הפחד

בני אדם מפחדים מן החושך וזאת ידוע לכול. במהלך האבולוציה ויתרו אבותינו על חוש הריח וחוש השמיעה למען חוש ראייה טוב יותר. כשנעלם האור אנו נעשים כעיוורים וממתינים בחשש רב לבאות. אין רע בפחד כל עוד מודעים לקיומו. מדובר בשייריו של אינסטינקט שאנו עדיין מסתמכים עליו, בעידן שבו כולנו פועלים על פי למידה. אז איך בעצם אפשר להתגונן מגורמי הפחד השונים? שמא ניתן להפחיד אותם בעצמם?


אתמול, בעודי מתחבא מאחורי דלת במשרד התבשרתי כי כמה חיילים ביקשו ממפקדם שלא לצאת למשימה מבצעית כי הם פוחדים למות. התקשורת המורכבת מלוחמי קומנדו 'במחנה' וסיירת גל"ץ התרפקה על החדשות הללו, כאילו מדובר בזוועה של ממש. בשיכרונה שכחה כי מדובר בתחושה טבעית ונורמלית לחלוטין.

סיטואציות מסוימות עשויות להפחיד כהוגן. אני עצמי לא פוחד מבני אדם אחרים, אולי בגלל שבילדותי נעלתי נעליים מיוחדות, שבהן נהגתי לבעוט במי שהתקוטט עימי ולא ידע עדיין על נשקי הסודי. אולם, כמו כל ילד גם אני פחדתי מן החושך, ואילצתי את הוריי להותיר מנורת לילה דלוקה בחדרי עד גיל מאוחר יחסית.

כל כך פחדתי מן החושך עד כי התחלתי להתחבא מפניו. הייתי נוהג להסתתר מאחורי הארון כדי שלא ימצא אותי. אמרתי לעצמי שלחושך לבטח לא תהיה בעיה למצוא אותי ללא תאורה. לכן צריך להסתתר מפניו כדרך שמסתתרים מילדים אחרים במשחק המחבואים.

מאוחר יותר עלה בראשי רעיון מתוחכם יותר: לא רק שאסתתר מפני החושך, אלא שאם יקרב אליי, אנסה אפילו להבהילו. וכך, בכל פעם שהוריי היו משאירים אותי לבדי לקראת רדת החשכה, הייתי מסתתר היטב עד שהיתה נעלמת טיפת האור האחרונה. ואז, כשהיה חושך גמור, הייתי יוצא ממקום מחבואי וצווח בקולי קולות עד שגרוני היה ניחר. מיד לאחר מכן, הייתי מדליק את המנורה ומבחין שהחושך נעלם. פשוט ברח. אין ספק שהוא נבהל ממני כהוגן.

כיום, אני דווקא מחבב את החשכה לא פחות מאשר את האור, אולם בכל זאת נותרו לי סממני התנהגות מימי ילדותי. אני עדיין נוהג להסתתר מפני אנשים בכל פעם שמזדמן לי. עם השנים גיליתי שאין דבר מופלא יותר מאשר להיות נוכח במקום שאינני "נוכח" בו.

וכך הסתתרתי לי אתמול מאחורי דלת במשרד, והאזנתי לשני יצורים המכונים בני אדם בשפתם, ושמעתי מפיהם על חיילים הפוחדים למות. האחד השתחרר מהצבא לאחר הטירונות בשל אי הסתגלות. השני אפילו לא לבש מדים אי פעם בחייו בשל חרדיותו. הוא לא חרד מן המוות חלילה, אלא מוכן למות באוהלה של תורה.

ולפתע, לאחר שלושים שנה מאז הפעם האחרונה, החלטתי להראות להם מה מסוגל להפיק אדם, שכבר בגיל חמש הצליח להכריע את החושך. כיביתי את האור ובבת אחת צרחתי כמו מטורף גמור. לאחר מכן, הדלקתי את האור בנחת והבחנתי בפרצופיהם החיוורים.

ניגשתי לבדוק את דופק ליבם. מה אומר, אפילו בעתות המפחידות ביותר בחיי לא הגעתי לדופק מואץ שכזה. הילל אמר פעם: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אני החלטתי לוותר על הניסוי המחשבתי והוצאתי אותו אל הפועל. עתה, מבטיחני לכם ששני המשתמטים הללו לא יטיפו עוד מוסר לחיילים.

אך הכה שעון האורלוגין תשע פעמים היתה אמא נחפזת לומר: "קדימה ילדים, כולכם אל המיטות. איש החול תיכף מגיע". אז היינו אצים-רצים אל חדרינו, נכנסים מתחת לשמיכות וממתינים בפחד. לא ידענו מיהו איש החול וגם התייראנו לשאול לגביו. די בכך שהצלחנו ערב-ערב להיחלץ מפניו ברגע האחרון ממש. משגברה סקרנותנו החלטנו לשאול את האומנת לגבי זהותו של האיש הנורא. בתחילה שתקה ואז סיפרה לנו בקול מוזר: "איש רע הוא איש החול. הוא בא אל ילדים המסרבים לעלות על משכבם, וזורה מלוא החופן חול לתוך עיניהם. העיניים צורבות כל כך עד שהן יוצאות מחוריהן, ואז אוסף אותן איש החול בתוך השק ושב אל מעונו. שם הוא משליך את העיניים כטרף לצאצאיו". מאז ששמענו את סיפור הבלהות, אחז בנו החשש להוציא אף את הזרועות מתחת לשמיכה, שמא תישמט היד, ומי יודע מי אורב לה מתחת למיטה. היכן שהוא, כך הרהרנו, לבטח ישנם גם גורי מפלצות שניזונים מאצבעות של ילדים. בחלוף שבועות של חרדה, תהתה אמא למראה בהלתנו. כשסיפרנו לה מה הסיבה, חייכה אלינו והרגיעה: "כשאני אומרת לכם שאיש החול בא, אין רצוני לומר אלא שאתם מנומנמים מאד ושוב אינכם יכולים לפקוח את העפעפיים, כאילו זרו חול בעיניכם". (מתוך 'סיפורי הופמן')

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.