במחיר של בגידה איומה

20/11/2005 ב- 08:36 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על במחיר של בגידה איומה
תגים:

מאז ומתמיד הייתי שמאלן וכולם ידעו שאני כזה, אולם מאז התפוצץ הסופרמרקט בירושלים שבו נהגתי לערוך קניות, אני חש קושי לשים את הפתק המובן מאליו במעטפת הקלפי. עתה שוב קרבות הבחירות והזיכרונות עדיין מעיקים עליי.


אתה קם מהמיטה ומכבה את הרדיו. מתבונן במראה ושוטף את פניך להתרענן. יוצא מהבית ונועל את הדלת. אתה מחייך אל החתולה המתרפקת עליך. מיד תאכיל את דגי הזהב ובלב כבד תעזוב אותם. אחד מהם שוחה בעקלתון וזו סיבה רצינית לדאגה. לאחר שתסגור את שער החצר, תאמר שלום לשכנה ותגער בעצמך על עיתוי היציאה לרחוב. החתולה עוקבת אחריך עד חצייתך את הכביש, ובדרך אתה חולף על פני גינות בתים, ומפזם לעצמך את השיר שאין לך מושג מי שר. ערימה של חול מציתה את דמיונך ואתה מחליט להתגנב עוד בלילה ההוא, כדי למלא דלי אחד או שניים. שובב שכמותך.

בשלוש קפיצות אתה מדלג ממדרכה אחת אל רעותה, ומסתכל אל עיני הנהגים ההמומים. נחתת ממש בין גלגלי המכוניות והמשכת הלאה כאילו לא קרה דבר. החנויות שלפניך ממלאות את המבט ואתה מתרכז בחציית הכיכר לבל תמעד דווקא עתה. שלוש המוכרות המבוגרות מתבוננות בך. הן מכירות אותך. הן יודעות שכשתצא אליהן, תקנה כמו תמיד פטרוזיליה ושמיר. מחיר העלים בסופרמרקט לפעמים נמוך יותר, אבל אתה משקיט את עצמך כי זוהי תרומתך למען עניי עירך. בום…יש מאבטח חדש. איזו צרה צרורה. הוא בודק כל נכנס כאילו אנחנו בדרך למתקן השב"כ. הגיע תורך להיבדק ואתה מאבד את סבלנותך. במקום לומר תודה, אתה מפטיר איזו הערה.

לכל הרוחות, איפה אני אמצא עכשיו עגלה. ואז אתה נדחק בין כולם, ואף אחד לא קולט באיזו מהירות אתה מפלס את דרכה אל בין ידיך. הנה, הכול בא על מקומו בשלום. אפשר להתחיל למלא אותה בעשר פיתות, סודה לשתיה, חלב, טחינה, שניצל, עגבניות, קפה נמס ואבקת מרק. כן, הקבלה עדיין שמורה במגירתך. שמונה מוצרים בסך הכול, אתה אומר בליבך. עתה הגיעה העת לבחון את הקונים בקופה המהירה. למרבה הפלא, רק שלושה אנשים לפניך. נו, נוותר להם בפעם הזו. ועדיין אף מילה על מזג האוויר. אולי אין צורך. למזג האוויר אין ממש קשר לסיפור הזה. אתה משלם את החשבון וכבר מישהו חוטף ממך את העגלה. מה זה פה, מלחמה? אתה מגניב מבט כלפי המאבטח. נראה שהוא מסרב להתעייף. איזה מין טיפוס מוזר.

בחוץ אתה לא מוצא את שלוש הנשים המבוגרות. האדמה בלעה אותן ביחד עם הפטרוזיליה שלך. בן רגע אתה מגיע להחלטה המעשית הראשונה שלך בשבוע ההוא. אתה מתכוון לזרוע פטרוזיליה באדנית וחסל. כך לא ניתן עוד להמשיך. כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד. נו, טוב, אולי על המאבטח.

הדבר האהוב עליך בצאתך הוא לשוב במהרה לביתך, מבלי שום עיכובים, לבטח מבלי כאלה שאינם צפויים. וכך, בעוד כולם משתרכים אחריך, אתה כבר עומד לחצות את הכביש ובום…קול פיצוץ אדיר נשמע. מה זה? מה זה? לחצות את הכביש? מה זה היה? האם זה לא היה פיצוץ? איזו קפיצה אדירה קפצת במקום! ממש נבהלת. ואז אתה מתחיל לרוץ את כל הדרך בחזרה. המון רב של אנשים צועקים וצורחים. אתה שואל את עצמך פעם אחר פעם מאיפה הגיעו כולם. כעבור כמה ימים אתה תשאל את עצמך שאלה נוספת: באיזה שלב השארת את שתי השקיות על הספסל, האם כשהבנת שהתרחש פיגוע, או כאשר הבנת שאין לך מה לעשות עכשיו עם מה שקנית. את הקבלה שמרת בכיסך ובה רשום מקום הקניה וזמנה. את השקיות השארת לרובוט של המשטרה.

אתה לא זוכר מתי שמעת לראשונה את יבבת הסירנות, האם זה קרה כשנכנסת פנימה בין החלונות המנופצים, או כששאלת את האשה לידך מה קרה. זו היתה השאלה הכי נכונה ששאלת מעולם. אתה באמת לא ידעת מה קרה. ציפית שאולי תזיל דמעה, אך בשקט מחריד היא ענתה: היה פיגוע. כן, רק עתה התחלת להבין את אשר קרה. שני דברים אתה תזכור מן המאורע לכל ימיך: את צנצנות הריבה על המדף, או ליתר דיוק גלילי ריבה שאיבדו את הצנצנות מחמת ההדף, ועומדים על המדף חשופים באוויר השרוף. ואת הקופה המהירה שחרבה כליל. חתיכת מזל היתה לך.

כוחות הביטחון וההצלה מיד מסלקים אותך. אתה ממתין רגע אחד או שניים ואז שב בריצה לביתך. בינינו, אין לך מה לעשות שם. אתה פשוט בורח משם. השער נפתח, החתולה מייללת והברז בין ידיך. אתה מביט במראה ושוטף את פניך. הדמות שמשתקפת מולך נושמת נשימה ארוכה, ממלאת את ריאותיה בכל אוויר העולם. אתה מביט בה עוד שניה אחת כדי לוודא שהיא עוד שם, ואז מדליק את הרדיו ושוכב על המיטה. נערה פלשתינית פוצצה עצמה כשהמאבטח בדק אותה. אכן, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין היכן נעלמו המוכרות הערביות. איזו בגידה איומה. משמאלן שמאמין בשלום אתה הופך להיות שמאלן שמאמין במלחמה. יש דבר כזה. החיים יכולים לעצב כל דבר במחיר של חוויה אחת איומה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.