שלושה בעקבות האוצר

31/10/2005 בשעה 18:58 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על שלושה בעקבות האוצר
תגים:

דודו דיין מספר על רוביק, צוצי ורינה שיוצאים לחפש אוצר עתיק יומין במהלך החופש הגדול. הוא מוליך אותם בפינות נסתרות ובמקומות גלויים ברחבי ארץ ישראל עד הסוף המפתיע באמת.


לפני שנים רבות מאד, בכפר ערבי נידח, גר שייח' אציל ורב הון. היו לו בוסתנים מניבי פרי, בקר שופע חלב, שדות עשירי יבול ואוצרות רבים של כסף וזהב. השייח' היה ידוע בחוכמתו הרבה וסיפורי גבורותיו, מימי בחרותו, סופרו בכפר מפה לפה. אולם, על אף גבורתו, חוכמתו ועושרו, היה השייח' עצוב ומדוכא. אללה הכביר, שהרעיף עליו מברכתו ומטובו, מנע ממנו פרי בטן. רק בת אחת, יפה כבת אלוהים, היתה לו. סמירה שמה. היא היתה תמירה כתמר שתול על פלגי מים, שיערה השחור והרך גלש על כתפיה כמפל של משי בוהק ועיניה הגדולות והשחורות היו כשני מעיינות זכים ונוצצים.

נפשם של כל בני הכפר יצאה אליה. אנשים רמי מעלה פקדו את אחוזתו של השייח' בתקווה שאחד מבניהם ישתדך לבתו היפה, אולם זה דחה את כולם. הוא ביקש להשיאה אך ורק לצעיר גיבור חיל ורב חוכמה שיבוא לשבת בביתו, וימשיך לעבד את אדמותיו גם לאחר שייאסף אל אבותיו. מכל הגברים שם עינו השייח' דווקא על חמדן, צעיר גבוה וחסון שנודע בפי כול כפרש מעולה ואיש אמיץ. הזמין השייח' את חמדן לביתו ושלושה ימים בילו השניים בפטפוטים. אז הרשה האב הגאה לבחור הצעיר להזין את עיניו בבתו היפה. ראה חמדן את סמירה ונשימתו נעתקה. קומתה הזקופה, הילוכה הנאה ועיניה הטובות החישו את פעימות ליבו, והא ביקש מיד להינשא לה.

האב שמח על בחירתו של הצעיר אך עדיין ביקש לעמוד על טיבו. כדי שיהיה ראוי לבתו שומה עליו להוכיח את גבורתו, ועל כן שלח אותו השייח' למערת השדים, שבה יהא עליו לבלות לילה אחד, ולצאת ממנה בריא ושלם. הסכים הצעיר מיד להתנסות במעשה וכבר ראה ברוחו את סמירה האהובה בחיק זרועותיו. בינתיים פשטה השמועה בכפר כי השייח' מועיד את בתו לחמדן ונעצבו הרוחות. בערב ההוא עלה חמדן על סוסו וביקש לצאת אל המערה. אז התאספו כל גברי הכפר מלאי הקנאה והאזינו לקולו של המוכתר: "אין זה סוד שאיש מן הכפר לא יעז להתגרות בשדים ולחדור אל מאורתם. כדי שנדע שאמנם נכנס חמדן אל המערה, ושהה בה די זמן כדי לגבור על הרוחות המשוטטות, יקח נא עימו יתד ויתקע אותה הרחק בתוך המערה וישוב על עקבותיו".

שניים ליוו את חמדן אל קרבת המערה ואז עזבו אותו לנפשו. טיפס הצעיר על צלע ההר ואז נתגלה לו הפתח האפל. בחוץ שרר לילה חשוך במיוחד, אך בתוך המערה אף לא יכול היה לראות רגליו. בכל זאת נכנס חמדן פנימה, כשהוא שומע סביבו צווחות מקפיאות דם מכל עבר. בלב רועד המשיך להתקדם עד אשר החליט לעצור ולתקוע את היתד שנשא עימו בקרקע המערה. לפתע הבליחה צרחה איומה את החשכה. חמדן נבעת כולו מיהר לתקוע היתד ומיד הניף את חרבו, אולם הצרחות לא פסקו. אז החליט חמדן לנוס משם ולצאת את המערה ככל שיאפשרו לו כוחותיו, אך במקום שיתחיל לרוץ, הוא מצא שמשהו תופס אותו במקומו. הוא המשיך להיאבק בשר השדים כל הלילה, מבלי להבין שתקע את היתד דרך גלימתו וכי זהו הדבר שמונע ממנו לזוז, אך כוחותיו של חמדן הלכו ואפסו עד שנפל מחוסר הכרה.

למחרת בבוקר מצאו את גופתו של חמדן בעומק המערה. כשביקשו לשאת אותה גילו שהפכה לאבן. מאז קוראים לאבן עמוד חמדן, כדרך שנוהגים לכנות זקיף מלח בסדום בשם אשת לוט. ואילו מה אירע לסמירה אף אחד לא ידע, ואת זאת איש אינו מספר. אולי בכתה ביום ההוא, ואולי עוד שנים אחרי כן, היתה מהרהרת בינה לבין עצמה על מר גורלו של חמדן האומלל.

שנים רבות אחרי כן חי בסביבה שודד דרכים איום ונורא, שהטיל את חיתתו על הנוודים שרכבו במשעולים ההרריים. עבדאללה האיום כפי שהכול כינוהו היה אכזר כנמר, מהיר כסער וחמקמק כנחש. בבוקר הגיח בכרמל, בצהריים מתגלה בעמק הירדן ובערב יופיע בנקיקי מדבר יהודה. אף כי רבים ארבו לו בצל צוקים נידחים, לא הצליח איש מהם ללכוד אותו. תמיד הצליח לחמוק מידי רודפיו כאילו בלעה אותו האדמה. אף אחד לא ידע היכן הוא ביתו ומי משפחתו, וכמובן גם לא היכן חבוי השלל שנשדד מקורבנותיו.

מה שלא עלה בידם של צעירים אמיצים ורודפי נקם, הצליח הזמן. בחלוף השנים נפלה שיבה בשיערו, ידיו הרטיטו וליבו נחלש. שלושה עלמים עזי לב שראוהו רוכב במעלה של שביל הרים צר ומפותל, דהרו על סוסיהם כדי להשיגו. שלושה ימים הם סרקו כל ערוץ וכל כוך עד שנתקלו בו מחדש. עבדאללה האיום ניסה להימלט מפניהם, אך במנוסתו נפל מסוסתו ונפצע קשה. משהגיעו אליו השלושה מצאו אותו ממלמל בגסיסתו. בקול רפה הוא ביקשם להניחו על סוסתו ולעזוב אותו לנפשו. מיד לאחר מכן השיב את נשמתו לידי אללה.

למחרת הופיעה הסוסה בפינה עזובה במדבר. לנגד עיני שלושת העלמים שרכבו בעקבותיה התגלה אוהל דל וחסר כול. לבניו התאומים סופר שאביהם המת הוא השודד ששמו הרע הלך לפניו. משראו הרודפים את עליבותם, השתכנעו שלא מוסתר אצלם דבר ופנו ללכת משם. משעזבו אלה מיהרו התאומים להתיר את חרבו העקובה מדם של האב ולשמרה מכל משמר. אחיהם הקטן שהיה פיקח דיו כדי לעקוב אחר מעשיהם, הבחין שהם מסירים את ידית הכסף מן החרב. פיסת קלף זעירה נשרה ארצה וכשהרימו אותה, התכרכמו פניהם.

התאומים התחלחלו למקרא המילים: "מפתח אוצרי לרגלי חמדן". הם הבינו כי אביהם מועיד להם את אוצרו, אבל לא ידעו איך יעזו להיכנס אל המערה שנוטלת את נשמות מבקריה. בתום ימי האבל גמרו אומר לצאת לדרך, כשהם נשמרים שלא לגלות לאיש את דבר האוצר. האח הקטן שידע את סודם, שמח בליבו כי התאומים הולכים בלעדיו. בתמימותו הרבה האמין כי בשוב אחיו מן המערה, יפרישו לו את חלקו.

חלף שבוע מאז רתמו השניים את סוסיהם ויצאו לדרכם, ושום בשורה לא הגיעה מהם. משבוששו לחזור כעבור שבועיים, מיהר האח הקטן אל המוכתר לספר את כל הידוע לו. מיד נאספו כל צעירי הכפר, ויצאו אל מערת השדים כשידיהם נושאות לפידים שיבריחו את החשכה. בבטן המערה הם גילו את התאומים מוטלים על פניהם וחסרי רוח חיים. ציווה המוכתר על אנשיו לחפור ולחפש את מפתח האוצר, אך החיפושים לא העלו דבר. מאז היום ההוא דבק במקום השם מערת התאומים.

כך מסתיימת האגדה ונפתחת העלילה של "שלשה בעקבות האוצר" מאת דוד דיין. הספר שיצא לאור ב"עם עובד" בשנת תשל"ב, מתאר את קורותיהם של שני נערים ונערה התרים אחר אוצרו של שודד הדרכים, ובדרך עוברים הרפתקאות מסמרות שיער ברחבי הארץ. האם ימצאו בסופו של דבר את האוצר? ובכן, זה תלוי את מי אתם שואלים.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.