החרדה מפני עכבישים בשירות האל

31/10/2005 בשעה 13:52 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על החרדה מפני עכבישים בשירות האל
תגים:

האגדה למבוגרים 'העכביש השחור' הצליחה להפחיד אותי. ירמיה גוטהלף, לו היה חי, יכול היה לרשום לעצמו בסיפוק רב, כי הצליח למצות עד תום את החרדה מפני עכבישים. קרוב לוודאי שבכנסייה בה שירת היו המאמינים אדוקים ביותר.


ארכנופוביה, החרדה מפני עכבישים, היא עתיקת יומין. בסיפורי העם שצצו בימי הביניים כבר נמצא ביטוי רב לפוביה הזו מפני עכבישים. מטרתם היתה להבעית בצורה חיננית את הילדים, כדי שלא ימרו את פי המבוגרים. באותה דרך נהגו גם לספר על מכשפות שחוטפות זאטוטים שלא נשמעים להורים. מעשיות אלה עברו במרוצת הדורות מאב לבן, ובעת החדשה כבר עשו בהן הסופרים שימוש מושכל ביצירותיהם. אחד מהם הוא אלברט ביציוס, מגדולי סופריה של שוויץ, שחיבר את האגדה הנודעת למבוגרים 'העכביש השחור', הכתובה בכוח בלתי רגיל ובציוריות רבת דמיון.

האגדה מתחילה כאידיליה כפרית המספרת על טקס הטבלה בנוכחות משפחת התינוק והחברים. אחד האורחים מתעניין לדעת מדוע נעוצה פיסת עץ כהה במשקוף הבהיר, והסבא, לאחר הרהור קצר, מחליט לספר לו על העכביש השחור, ושב אחורה בזמן, אל המאה ה-15. באותם ימים קדומים, נשלט העמק כולו על ידי אציל אכזר בשם האנס לבית שטופלן. האיכרים שגרו בעמק היו משועבדים לו, והוא התעמר בהם ככל שיכל. ביציוס מיטיב לתאר זאת בספרו על בנייתה של הטירה.

את טירתו בחר האציל לבנות בראש גבעה שוממה. האיכרים תוהים מדוע ביקש אדונם להקים אותה דווקא במקום כה עזוב, אך נאלצים לבנותה כפי שהחליט. אף אחד מהם לא מעז להמרות את דבריו, אולם ביציוס נותן פתחון פה למחשבותיהם העצובות ולסבל העובר עליהם. האציל גם קבע להם את מועד סיום הבניה, בלי להרהר על כך שלאיכרים ישנן מלאכות אחרות לפי עונות השנה, אם זריעת השדות או קציר התבואה. בלית ברירה הם נאלצים לזנוח את הגידולים שמהם היו מתקיימים. אך לאציל כלל לא אכפת, והוא אפילו דורש את מכסותיו מן היבול, על אף שהשדות ננטשו בגין תביעותיו.

כשמסתיימת הבניה, מזמן האציל את האיכרים אל הטירה כדי לשוחח עימם. הם סבורים כי הלה מבקש להודות להם על מאמציהם, אך הוא, בשל התגרות אחד מאביריו שהיה קנטרני במיוחד, מצווה עליהם דבר מה חדש. הוא מורה להם להעביר מאה עצי תדהר בתוך חודש ימים, מחורשה רחוקה אל מורדות הגבעה, כי אין זה ראוי שהוא יהלך באחוזתו ולא תהא בה אפילו שדרה. האיכרים המומים מן התביעה החדשה ועוזבים את הטירה בזעם וביראה.

כל התייפחויותיהם לא תוכלנה לסייע להם, כי לפי חישוביהם לא יוכלו להעביר אלא כמה עצים על שורשיהם וענפיהם במשך שלושים הימים הבאים. אז נגלה אליהם יצור בלבוש ירוק ומציע לסייע להם. תמורת העברת העצים הוא מבקש לקבל לידיו תינוק שעדיין לא הוטבל. האיכרים מבינים שיש להם עסק עם השטן. הם דוחים את הצעתו רק משום שלא היו מסוגלים להחליט. כשהם מספרים לנשותיהם על תביעותיו של האציל ועל התמורה שמבקש השטן, הן נחרדות ומבכות את מר גורלן.

אז מתגלית דמותה של כריסטין, שמתוארת כאשה יציבה ופראית. היא לא חוששת מהתגלותו של השטן, אלא מהזמן ההולך ואוזל שהקציב האציל לתושבי הכפר. היא נפגשת עם היצור הלבוש ירוק ומסכימה להצעתו. בתוך ליבה היא זוממת שלא להיעתר לו לעולם. השטן נפרד ממנה בנשיקה צורבת על לחיה ואז נעלם. כריסטין והכפר כולו עוד יצטערו רבות על אותה נשיקה.

חלפו השבועות ואשה אחת כרעה ללדת. מיד קראו לכומר כדי שיטביל את הרך הנולד. כולם כבר שכחו לחלוטין מן ההבטחה לשטן. הטירה כבר הוקמה, שדרה ניצבה בזמן על הגבעה, והאציל היה רגוע בביתו ולא הכביד עליהם יתר על המידה. ואז, בלילה שלאחר טקס ההטבלה, החלה כריסטין לחוש מחושים עזים בלחייה, בדיוק במקום שבו מלאך המוות נשק לה. היא התייסרה במשך ימים רבים, כשעורה מתנפח וגוש כהה מתחיל לבצבץ מתוך פניה. אט אט החל עכביש שחור לרקום עור ופרקים, ולא ניתן היה להסירו משם.

כעבור חודש נולד התינוק הבא וגם אותו הטבילו כהרגלם. לפתע, מבלי שמישהו יתכונן לכך, יצאו מאות רבות של עכבישים מבטן העכביש השחור, הדבוק לפניה של כריסטין. בתוך שעות התחיל השטן לגבות את מחירה של הפרת השבועה בזריעת מוות והרס רב. בכל מקום אליו הגיעו העכבישים התפגר הבקר, מתו התרנגולות, ובני אדם הוציאו את נשמתם לאחר כאבי תופת וצרחות אימים. לכומר לא היתה ברירה אלא ללכת בעצמו ולטפל בשטן. כוחו לא עומד לו בפני שר הרשע והוא מת בו במקום. או אז, קרה דבר מוזר כאשר כל גופה של כריסטין התכנס ונדחק לתוך העכביש, שהמשיך לפגוע בתושבי הכפר.

אז מגיע המוות גם אל הטירה. האביר השחצן שהתגרה באציל, ובגללו הוטלה התביעה לבנות את השדרה, מחליט בעל כורחו לצאת ולחפש את העכביש. הוא הודיע לכולם כי גמר אומר לחסלו ולהביא שקט על הכפר. אולם, לכל מקום אליו הוא מגיע, מיד נמלטים חיות ובני אדם מפניו. הוא לא מבין מדוע, עד שמתחוור לו כי העכביש יושב לו על כובעו. רעה ומרה היתה גם אחריתו, וכך התחיל השטן לפרוע את החשבון אף עם בני האצולה.

כך גם בא חשבון ביציוס עם האצילים. הוא ראה את ייעודו בקידום מצבם של העניים ואנשי השדה שנאנקים תחת עול העריצות. בעקבות יצירתו הראשונה 'ראי האיכרים' המספרת את תולדותיו של ירמיה גוטהלף, החליט לאמץ את שם הגיבור ככינויו הספרותי. בשנת 1842 פרסם את 'העכביש השחור' כבר תחת שם העט. כמי שנלחם למען חירות האדם, ביקש ביציוס לעסוק בספריו בקידום מצבם של העשוקים, אך לאגדה מחרידה זו היתה עוד מטרה. ביציוס ביקש ללמד מוסר השכל את צאן מרעיתו.

ביציוס (Albert Bitzius), כמו אביו, שימש ככומר בקהילה המקומית, לאחר שהשתלם בלימודי תיאולוגיה. הוא נהג לשאת דרשות בזכות האמונה באל בכל תנאי. בכנסייתו היה מטיף למאמינים ברוח סיפורי המקרא, קרי, אלוהים מעמיד במבחן את בני ישראל, ואם חטאו כלפיו הרי שבאו על עונשם. לפיכך, אם אלוהים עורך ניסיון לבני האדם, אל להם להתאכזב ממנו, אלא להמשיך ולהאמין שתגיע הישועה. באגדה זו, מתאר ביציוס את המבחן שעושה האל לתושבי הכפר בכך שהאציל מכביד ידו עליהם. אולם, אלה המצויים בשעת צרה, במקום שאמונתם תתחזק ויגברו תפילותיהם, הרי שזנחו את האלוהים ועשו הסכם עם השטן. על כך בורא עולם מעניש אותם למען ילמדו את לקחם.

ראו גם:

מה בין ארכנופוביה למחולות פגאניים?

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.