מכרות מוריבקה האבודים

23/10/2005 בשעה 12:56 | פורסם באזור הדמדומים | סגור לתגובות על מכרות מוריבקה האבודים

זהו סיפורם של דייגו אלווארס וצאצאיו ואלה שבאו בעקבותיו. משסיימו הפורטוגלים למגר את האינדיאנים מן היער, עוד חיו ביניהם בני התערובת וביקשו ליטול חלק בחייהם. אחד מהם, רובריו דיאז, אף היה מוכן לגלות את סוד מכרות הזהב, אך יועצי המלך העזו לרמותו, ומאז לא ידוע עוד דבר על אותן מערות האוצר.


כשהתעורר דייגו אלווארס (Diogo Álvares Correia) על שפת המים, החלו מראות הליל הקודם לשוב אליו. ספינתו התנפצה כליל בסערת הים, והוא נאחז באחד משברי העץ בתקווה להחזיק מעמד. כשקם לבסוף מן הארץ, לא תיאר לעצמו שהוא הניצול היחיד. השנה היתה 1516 והפורטוגלי שפסע על החולות הלבנים, לא ידע עדיין היכן הוא נמצא. הוא התבונן אל השמיים הכחולים ולא ראה בהם כל ענן. במרחק לא רב ממנו התנשא יער אינסופי, ואליו שם את פעמיו כדי למצוא מקור מים לשתיה. מאוחר יותר ייוודע אלווארס כאדם הלבן הראשון שדרך אי פעם על חולות באהיה. את מה שעמד לראות כשהתקדם אל בין העצים, לא ראה שום אירופאי לפניו. האוקיינוס האטלנטי זרק אותו הישר אל תוך דפי ההיסטוריה.

חלפו רק 24 שנים מאז גילה כריסטופר קולומבוס את העולם החדש, ועדיין רב היה הבלתי ידוע על הנגלה. שחר הגילויים החל רק אז להפציע לאחר לילות חשכת הדעת של ימי הביניים. העולם בכללותו היה בגדר מסתורין, והגבול בין אמונות הבל למציאות הברורה עדיין לא נקבע. רק הרפתקנים נלהבים מבני איבריה עשו ניסיונות נועזים כדי לעמוד על צפונותיו של הידע ולהבדיל אותו מדמיונות השווא. דייגו אלווארס סבר כל חייו שמאחורי הכסות הירוקה ימצא יצורים שחציים אדם וחציים מפלצת, אולם גרונו היבש בישר לו על סכנה מיידית יותר. במחשבה צלולה הוא החליט לבוא בדברים עם חיות היער מאשר למות בצמא. רק למחרת יתברר לו אם טעה בשיקול הדעת.

המקום אשר על חופו הוטל אלווארס היה בתחום מושבם של בני שבט טופינאמבה (Tupinambá). האזור שבו בחרו להתגורר יהיה בעוכריהם. מכל שבטי האינדיאנים בברזיל הם היו הראשונים להיכחד. כל מה שנותר מהם הוא זכר לשונם, טופי עתיקה (Tupi Antigo), שאף אחד כבר לא מדבר. מנקודת ראותם של הפורטוגלים לא היתה למתיישבים כל ברירה אחרת. כדי לשרוד מוטל עליהם להבריח את הילידים. אולם, בני טופינאמבה גמרו אומר להילחם בפולשים. לא לשווא סברו יתר שבטי האינדיאנים כי טופינאמבה הוא האכזרי והקטלני ביותר בכל ברזיל. בשום מפגש של האדם הלבן עם ילידים לא נודעה קהילה צמאת דם כמותם. הם היו אוכלי האדם המסוכנים ביותר שנתקלו בהם בני אירופה מעודם. אלווארס לא ידע כמובן, כי נוכחותו על החוף צדה את עינו של אחד הפראים. עתה, נכנס בלב ללא מורא לתוך שטחם, מבלי לשער שבעיניהם נחשב למסיג גבול מן הסוג הגרוע ביותר: הוא היה זר מוחלט.

זרותו בסופו של דבר הצילה את חייו. האינדיאנים שמעולם לא ראו יצור כמותו, התייחסו אליו כמו לקישוט שהעניק להם הטבע במתנה. הם הציגו אותו לראווה, ועשו להם מנהג לשתפו בכל הטקסים שערכו. פאראגואסו (Paraguaçu) בחרה בו להשתתף בטקס כלולותיה והוא היה לבעלה. במשך שנים רבות התגורר המלח הפורטוגלי בקרב האינדיאנים, ואף עלה בידו להשכין ידידות בינם לבין בני ארצו שנקלעו למקום. אחותה של אשתו אף התחתנה עם אחד הפורטוגלים. לפרי הנישואים האלה קראו מלכיור דיאז מוריירה (Melchior Dias Moreira), אך בקרב בני טופינאמבה שלא חיבבו שמות נוצריים, הוא כונה מוריבקה (Muribeka).

למוריבקה היה בן בשם רובריו דיאז. בשנת 1610 הוא פנה למלך פורטוגל, פליפה השני (Filipe II), והציע לו עסקה של פעם בחיים. תמורת התואר "מרקיז דאס מינאס" (Marquis das Mines), הוא יהא מוכן לגלות היכן מכרות הזהב שגילה אביו לפני שנים רבות. המלך ששמע על כך שמוריבקה צבר כמויות עצומות של אבנים יקרות, הסכים להעניק לו תואר אצולה בתמורה להעברת נכסיו של בן התערובת לרשותו. משום שעדיין חשד בכל מי שדם אינדיאני זורם בעורקיו, ציווה המלך כי כתב המינוי ימסר לדיאז רק לאחר שיוביל את אנשי חצרו אל המכרות.

לפליפה השני היו יועצים ערמומיים. הם אמנם רצו בהגדלת רכושו של מלכם, אך סברו שלא די בהון כדי לקנות שלטון. הם לא רצו את רובריו דיאז כאחד המרקיזים. מבחינתם, הוא היה ונותר פרא כמו כל אבותיו. על כן, החתימו כמה מהם את המלך על מסמך נוסף והחליפו בין המעטפות. דיאז, שגדל בין האינדיאנים, היה חשדן מטבעו בכל הקשור ללבנים. הוא שיחד את נושא המעטפה לפתוח אותה לפניו, כדי לראות מה ימצא שם. התברר לו שתמורת חשיפת מיקום המכרות הוא ישמש כקצין במשלחת צבאית עתידית. אף לא מילה אחת נכתבה בדבר המרקיזות. מיד החליט לבטל כליל את המסע.

פליפה השני זעף למדי. במקום לתלות את האשם ביועציו, הוא ביקש לתלות את רובריו דיאז (Robério Dias). דיאז שנשמת אינדיאנים היתה באפו, לא נרתע מאיומים של מיתה, ונמלך בדעתו שלא לגלות דבר למלכו אף במחיר חייו. בשנת 1622 הוא מת בכלאו לאחר עינויים קשים, וסוד המכרות ירד עימו אל הקבר. שנים אחרי כן עוד יצאו משלחות שנקראו "באנדייראס" לחפש את המכרות, אך הן נעלמו לבלי שוב ועקבותיהן לא נודעו. ככל שתכפו הכישלונות כך דעכה האמונה במציאותם של המכרות, ולא נשתיירה אלא בבחינת אגדה.

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.