בעוד מאה שנה יזכרו רק את רוביניו

30/08/2005 בשעה 10:29 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על בעוד מאה שנה יזכרו רק את רוביניו

ביבי התפטר מממשלת שרון כדי שבעוד מאה שנה יזכרו כולם עד כמה הוא צדק. אריק, לעומת זאת, אומר עליו שאינו מוכשר לשום דבר. לשום דבר. שניים מתקוטטים והשלישי מנצח בדרך כלל. האם יהיה זה שמעון פרס או ציפי לבני, ימים יגידו. את לימור לבנת אף אחד, כמובן, לא ירצה לזכור. את דליה רביקוביץ' כבר שוכחים, ואת א.ב. יהושע יש כאלה שבכלל לא מכירים. מכל השבוע הזה יזכרו כולם את ההצגה של רוביניו. המושג ילד פלא קיבל משלשום ביאור חדש.


חדשות ערוצי הטלוויזיה בשעה שמונה בערב

ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, התראיין לתוכנית האקטואליה המשובחת "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. במהלך הראיון רמז מר שרון שיפונו ישובים נוספים מיו"ש, במהלך הסדר הקבע עם הפלשתינים. כמו כן, טען כי נתניהו אינו מסוגל לכהן שנית כראש ממשלה בשל חוסר כישורים מתאימים.

דבריו החשובים של ראש הממשלה פתחו את מהדורת החדשות בערוץ 10 ודחקו בצדק את סופת קתרינה לאייטם השני. גם הערוץ הראשון הצטרף לגישה זו ושידר במבזק החדשות של השעה שמונה בערב, קטע מן הראיון עם מר שרון בערוץ 10. בערוץ השני, לעומת זאת, הדברים נראים אחרת. או שבדסק החדשות שלהם לא צופים כלל בשידורי הערוץ המתחרה, או שבשל שיקולי קנאה וצרות עין החליטו להתעלם במפגין מן הסקופ של לונדון וקירשנבאום. במהדורת החדשות של ערוץ 2 שידרו אם כן את הידיעה אודות סופת ההוריקן שפקדה את לואיזיאנה, וכשעברו לאייטמים הבאים, המשיך פס הקול מרשת שידור אמריקנית להיות משודר עוד דקות ארוכות. לשווא התאמץ גדי סוקניק להתגבר בקולו היבש על השדרן הזר.

האמינו לי, בכל שנות חיי לא נתקלתי בתקלה מחפירה שכזו. יכולתי לסלוח לחברת החדשות על כך, אם אך היתה מצ'פרת את צופיה מדי פעם בסקופים ובחשיפות. אבל, ציפיותיי ככל הנראה כבר לא תתממשנה. המונח סקופ לא מצוי במחוזותיה של חברת החדשות בערוץ 2. בעוד איילה חסון המרנינה חושפת בכל שני וחמישי, דבר מה חדש שעוד לא ידענו עליו, הרי שהערוץ השני ממשיך לדשדש ואפילו פוסע במהירות אחורה אל נקודת ההתחלה.

אין לי מושג מי יהיה בשלטון בשנה הקרובה: אם יהיה זה שרון או נתניהו. מכל מקום, כמעט ברור שזה יהיה אחד מן השניים (פרס עדיין צעיר מדי מכדי להיבחר. שימתין לזמנו בבקשה). אמנם שרון הוציא אותנו מעזה, אולם ביבי ויתר על חברון. איך שלא נסתכל על זה, לאנשי השמאל כדאי להצביע ליכוד. רק הם מסוגלים להחזיר את השטחים. צריך לבלוע גלולה מערפלת חושים, לעבור היפנוזה בה יוציאו מן הראש את קיומה של לימור לבנת, ואז בשארית הכוחות לשים מחל בקלפי. ברררר….

הסכנה לדמוקרטיה

אני זוכר אמצע לילה אחד לפני עשור, מקשיב להודעות הקוליות של חברתי, סטודנטית אז בירושלים, שמבקשות ממני לטלפן אליה בכל שעה ולהודיע שהכול בסדר איתי. וכך עשיתי. השותפה שלה אמרה שהיא בכינוס של הליכוד. ביקשתי ממנה יפה להחזיר אותה כדי שלא יעשו לה שם שטיפת מוח. והחצופה הרצתה באוזניי שזו מדינה דמוקרטית. ניתקתי את השיחה באמצע דבריה. כעבור שעה טלפנתי אל חברתי מחדש, ושותפתה לא הסכימה לומר אם חזרה לפני שתסיים את כל דבריה. והיא המשיכה את הנאום שלה בדיוק מאותו משפט שבו ניתקתי את השיחה, והייתי צריך להקשיב לכולו, כי רק אז היתה מוכנה להשיב לשאלתי: איפה החברה שלי, לעזאזל? ואז ענתה: בליכוד. ושוב חזרה על אותו תקליט חוזר על אודות הדמוקרטיה. יצאתי מכליי באותו הרגע.

השביתה הבלתי צפויה במערכת החינוך

עוד מעט נפתחת שנת הלימודים בבתי הספר. במסעותיהן בארץ ישראל, לוקחות איתן רונית תירוש ולימור לבנת ניידות שידור, וכך נחשפים הצופים להגיגיהן במשך שעת ארוכות. אחת מוסרת דברים לאומה מאריאל, השנייה מפטפטת עם הכתבת מתחת לעץ צאלון רענן במקום לא ידוע. אין ספק שהשתיים גרמו לחינוך להפוך לנושא הכי משעמם בסיקור התקשורתי. כמה עוד אפשר לשמוע על השביתה הממשמשת ובאה, ועל הניסיונות של תירוש למנוע אותה.

רונית תירוש – בטרם היותה מנכ"לית משרד החינוך, ולפני שהיתה הממונה על אגף החינוך בעיריית תל אביב – פגשה אותי פעם ב-2 במאי. "יהודה", היא אמרה, "ראיתי אותך אתמול נכנס לבית הספר ומאד הופתעתי". השבתי לה: "הגעתי כדי לוודא ששום תלמיד לא שכח כי אין חובת לימודים ביום הזה. אבל משנכנסנו לכיתה ראינו את המורה חוה קלר. כל השנה היא מלמדת אזרחות רק שתי תלמידות בכיתה, בעוד כל האחרים נמצאים בחוץ. סברתי שנעים יהיה להקשיב על מה יש לקומוניסטית לספר ב-1 במאי, לאחר שהמוסדות האזרחיים של המדינה הכריחו אותה לבוא לעבודה". תירוש חייכה אליי ואמרה: "בסוד, יהודה, גם אני אוהבת מדי פעם שביתות. בחופש הגדול אני מקווה תמיד שתהיה שביתה שתאריך אותו עוד קצת".

הערה: באותה עת, ברית המועצות היתה קיימת, וחוה קלר היתה מחסידות השיטה הסוציאליסטית. את "נשים בשחור" היא עוד לא חשבה לייסד. פגשתי אותה לפני כשנתיים בצומת תל אביבית, בזמן הפגנת הקבוצה הקטנה שלה. עד שבאה המשטרה והעיפה אותן משם. אם כל השמאל הסהרורי היה מתנהג כמותה, בחן ובנימוס, אולי היה לו סיכוי להגיע לאחוז אחד מקרב האוכלוסייה.

יומו הגדול של רוביניו

מנחם קורמן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל בכדורסל, היה המורה להתעמלות שלי. יום אחד הזמין אותי לסגל נבחרת הכיתה בכדורסל. מבחינתי היה מדובר בכבוד מפוקפק. העדפתי לשחק כדורגל בשיעורי הספורט במקום לזרוק כדורים לסל. עם זאת, מעולם לא הצטיינתי במשחק הכדורגל. היתרון היחיד שלי על חבריי הוא הבעיטות החזקות. כשהכדור נמצא אצלי, די בכך שאעשה סימנים כי עומד אני לבעוט "בעיטת פצצה", כדי שכולם ייעלמו ממול העיניים שלי. לעומת זאת, במשחק הכדורסל אני דווקא הולך ומשתפר. יום בשבוע, כבר מספר שנים, מוקדש אצלי למשחק הזה. מחד, אני מנצל את מלוא 184 הסנטימטרים שלי על פני גובהו של הישראלי הממוצע, ומאידך, בשנתיים האחרונות, מבלי שאצליח להסביר זאת לעצמי, כשאני זורק את הכדור לסל, זה משום מה נכנס. לראות אתמול איך נבחרת ישראלית נלחמת בעור שיניה בכדורסלנים הבלגיים, העניק לי חשק רב לעלות על הפרקט. חרף כל זאת, כשקוראים לי לשחק כדורגל אני מיד מגיע. יש במשחק הזה אי סדר כה רב, שגם אם אני בצד המפסיד, זה לא נורא כל כך.

אתמול צפיתי בשידור החוזר של ריאל מדריד נגד עוד קבוצה בליגה הספרדית. מה יש להרחיב? לצפות בנער רוביניו משחק כדורגל הולכת להיות החוויה המשמעותית של חיי בעשור הקרוב. אם לא יפצעו אותו במתכוון, הולך לצמוח בפלנטה שלנו גדול שחקני הכדורגל ביקום כולו. מה שהנער הזה מצליח לעשות עם כדור, אני לא מצליח לעשות עם שלט הטלוויזיה. אני לוחץ על הווליום, לוחץ ולוחץ, ומתברר שאני לוחץ על ספר שהיה מונח על השולחן. עד כדי כך כישף אותי רוביניו בלהטוטיו. כשהצלחתי לבסוף ללחוץ על כפתור השלט צצה ציפי לבני על מרקע הטלוויזיה. בגללה הפסדתי כמה שניות מן החשובות בחיי. חשבו נא על ההתקפה של נבחרת ברזיל: אדריאנו, רונלדו, רונלדיניו, קאקה ועתה גם רוביניו. מי צריך יותר מזה.

על החולות של קופה קבנה היינו משחקים כל הלילה כדורגל, יחפים כמובן. פעם אחת צירפו אותי כעשרים אירופאים לקבוצה שלהם שהתמודדה כנגד חמישה נערים ברזילאים. להם לא היה שוער. הם גם לא היו צריכים. במשך ארבעים הדקות הבאות ספגנו שמונה גולים. את הכדור מן הרגליים שלהם לא ניתן היה להוציא. לאחר התצוגה של רוביניו אין בליבי כמעט ספק: ברזיל מועמדת בטוחה לזכות במשחקי הגביע העולמי בשנה הבאה בגרמניה.

ומי הסופר שמופיע בערוץ האקדמי?

את מי הישראלים אוהדים? בדיוק כמו לשאול בחור צעיר ונמוך בגובה 175 ס"מ מהו גובהו. תמיד יסתבר לך שהוא לפתע צמח בעוד 10 ס"מ והפך לענק בגובה 185 ס"מ. כל ההסברים שלי כי זאת בלתי אפשרי משום שאני יותר גבוה ממנו, מסתכמים במשפט הנצחי: את זה צריך לבדוק מול הראי. ניחא. מעניינת דעתם של הסינים, העם שהמציא את הכדורגל בזמן שהאנגלים עוד גרו במערות ורצו עירומים. אם תשאלו אותם על יוהאן קרויף, יתהו מיליארד ורבע סינים אם הוא במקרה אחיו של יוהאן סבסטיאן באך; ואם תדברו על מרקו ואן באסטן, יתעניינו הסינים אם מרקו כבר מצא את אמא שלו. כן, הוא מצא אותה, בארגנטינה.

במונדיאל הקודם, לפני המשחק שנערך בין ברזיל לאנגליה, שמעתי שיש הרבה ישראלים שאוהדים דווקא את האנגלים. לך תבין ישראלים. הם תמיד חייבים להיות שונים. בדבר אחד הנני בטוח: בכדורגל הם אינם מבינים. לא רק אני סבור כך, אלא גם כל הצד הארגנטינאי של משפחתי. עוד דבר מוזר ובלתי ברור היא האהדה הבלתי מסויגת לנבחרת הולנד, בטיעון שהם הצילו יהודים בזמן השואה. אולי זו העת לספר לעם ישראל: הגרמנים, האוסטרים, מחצית מן השוויצרים וההולנדים כולם הם עמים גרמניים. מלבד זאת, שום עם לא הצטיין כל כך בהסגרת היהודים לידי הנאצים כמו ההולנדים. כולי תקווה שסיפורה של אנה פרנק ז"ל הגיע כבר לאוזניכם. כמוה היו עוד רבבות. מרקו לא היה מוצא את אמא שלו בעליית גג הולנדית.

באמריקה הלטינית מעט מאד יודעים כי בהולנד נהוג לשחק כדורגל. אם תזכירו את שמותיהם של חוליט או רייקארד, מיד ישיבו לכם ששניהם ממוצא סורינמי, דהיינו, דרום אמריקנים לכל דבר. גם חבריהם לנבחרת הולנד רואים בהם סורינמים. בכל אליפות יורו או מונדיאל תמיד שומעים על התככים בין הלבנים הגזעניים לבין כהי העור המוכשרים. זה לא קורה בשום נבחרת אחרת בעולם, מלבד אצל צאצאיהם של עוזרי הנאצים.

בקיבוץ הייתי נוהג לשחק כדורגל מול חמש בנות דניות, כי כך נצחוני היה מובטח. יום אחד הצטרף למשחק בחור צעיר מדרום לבנון שעבד בקיבוץ. קראתי לו לחבור אליי: שני מזרח-תיכוניים אל מול הסקנדינביות. כנגד זאת הוא אמר לי: "אף פעם לא הבנתי מהי ישראל. המדינה הזאת יושבת באסיה, אבל מבחינתכם אסייתים הם סינים, יפנים והודים. קבוצותיכם משחקות באירופה ואתם גם משתתפים באירוויזיון, למרות שאתם לא משתייכים ליבשת זו. במזרח התיכון גם לא רוצים אתכם. נותרה לכם רק אפריקה, היבשת שבה גובלת ארצכם. כדאי שתתחילו להפנים את העובדה שאתם העם הכי אפריקני מחוץ לאפריקה". מעניין מה בולי היה אומר על כך. לא מזמן הוא כתב מסה על הזהות האמורפית של היהודי שבעטייה, לדבריו, נגרמת האנטישמיות. וכי לישראל יש זהות ברורה יותר, מר יהושע?

ציפי לבני תהיה יום אחד ראש ממשלה

לבני עוד היתה בשידור כשעברתי לערוץ הבא. הפעלתי את הוידאו והתחלתי לראות את הפרק האחרון ב-'24' שהחמצתי במוצאי שבת. כולם מדברים על שרון ונתניהו, ובאולפן יושבת ראש ממשלת ישראל הבאה, אם לא בקדנציה הקרובה, אז לבטח בזו שתבוא אחריה. עבור ציפי לבני אהיה מוכן לשים פתק לבן בקלפי. רק שתיבחר אינשאללה. לי כבר נמאס מכל הגנרלים המיוסרים שבאים להושיע את המדינה. ג'ורג' בוש, מגדולי נשיאי ארצות הברית, אינו גנרל אבל מלחמות נאות הוא יודע לנהל. איזה מזל יש לאמריקה שהאסלאם הרדיקלי החליט לתקוף את העולם הנאור, בזמן שיושב בה נשיא איתן ביותר, ולא אחד מן הקלינטונים הרכרוכיים. ולמי שעוד לא הבין: ב-'24' מייצג פאלמר את בוש היודע איך להילחם בטרור, ואילו הנשיא הנוכחי והרכרוכי בסדרה מייצג את הקלינטונים שנישקו את ערפאת. מזל עוד יותר גדול יש לאמריקה שכול השמאלנים הסהרוריים שלה יושבים במקום אחד, בעיר בוסטון. מעניין אם הטיל ששיגרו הטרוריסטים מכוון לעיר הזו, ואם יפגע בה בסופו של דבר. הבה נקווה שג'ק באואר יציל אותה הפעם.

ומי אתמול לא הופיעה בטלוויזיה? נכון! דליה רביקוביץ'. אם גם היא לא גנבה שיר כלשהו מן הבסקים, סביר להניח כי בעוד חודש או חודשיים אף אחד לא ישמע עליה יותר. זהו טבעו של זיכרון האדם. הוא מנפה מיד את כל מה שאינו זקוק לו עוד. הנה, אתמול שרון הזכיר שביבי היה פעם שר אוצר. אפילו אני שכחתי מכך. בעוד מאה שנה, כשתישלח החללית הישראלית "נתניהו" למושבה החדשה "אוגנדה" על המאדים, יספר מישהו ברדיו, כדרך אגב, כי ליוני היה גם אח, אבל הוא לא מצליח להיזכר בשמו.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.