גורלו הנעלם של מייקל רוקפלר

27/08/2005 ב- 15:11 | פורסם בתעלומות מן העבר | סגור לתגובות על גורלו הנעלם של מייקל רוקפלר

מייקל רוקפלר נולד לאחת המשפחות העשירות והמפורסמות בתבל. כבר בצעירותו נדמה היה לכולם שמייקל מעט שונה מאחיו ודודניו. ניכרה בו תכונה בלתי רגילה אצל בני אדם. היתה לו נפש של חוקר. בהיותו בן 23 יצא מייקל לגיניאה החדשה כדי לתעד את טקסיהם של השבטים החיים במעבה היער. מן המסע הזה לא שב עוד מעולם. עד היום לא ברור מה בדיוק אירע שם, בבוקר ההוא של חודש נובמבר.


מייקל רוקפלר, בן הזקונים של נלסון ומרי רוקפלר, נולד בשנת 1938 לאחת המשפחות העשירות והמפורסמות בתבל. כמו בשלושת הדורות שקדמו לו, גם הוא חי חיי מותרות בקיקיוט, אחוזת המשפחה בגבעות פוקנטיקו על גדת נהר הדסון, לא הרחק מן העיר ניו יורק. אולם, כבר בצעירותו נדמה היה לכולם שמייקל מעט שונה מאחיו ודודניו. ניכרה בו תכונה בלתי רגילה אצל בני אדם. היתה לו נפש של חוקר והתכונה הזו תעלה לו בחייו.

התהוות העושר העצום של המשפחה החלה כשסבא רבא שלו, ג'ון רוקפלר, נכנס לעסקי הנפט בשלהי המאה ה-19, כשייסד את חברת "סטנדארד אויל קומפני" בקליבלנד, ובמהרה חלש על 75 אחוזים מן השוק האמריקני. בגיל 57 החליט לפרוש מניהול החברה כדי להעמיק את מעורבותו בפילנתרופיה. הוא תרם מיליונים רבים של דולרים לכנסיות ומוסדות צדקה. בשנת 1913 הקים את קרן רוקפלר, אשר מאז היווסדה תרמה לאלפי גופים ברחבי העולם. בין הנתמכים נכללו מוזיאונים, גלריות לאמנות, בתי חולים,  אוניברסיטאות, תיאטראות ותזמורות. סבתא של מייקל אף ייסדה את המוזיאון לאמנות מודרנית. מורשת הנדבנות עברה במשפחה מדור לדור, ותרמה בעקיפין גם להתבססות בניה בעולם הפוליטיקה. בשנת 1958 נבחר נלסון רוקפלר, אביו של מייקל, למושל מדינת ניו יורק. מאוחר יותר, בשנת 1974 כבר נבחר להיות סגן הנשיא של ג'ראלד פורד. לכן, כשמייקל סיים בשנת 1960 לימודי כלכלה והיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, ציפו כולם שיצטרף לעסקי המשפחה, אך למייקל היו תוכניות אחרות, נועזות יותר.

מייקל רוקפלר (Michael Rockefeller) עדיין לא היה בשל להיכנס לעולם העסקים. הוא גם לא התעניין בפוליטיקה ושאף להתפרסם בזכות עצמו. לאחר שהתגייס לצבא ושירת בו כששה חודשים, הבין מייקל שהוא להוט אחר הרפתקאות מסעירות יותר, ואינו יכול עוד להישאר באמריקה בחיק המשפחה המפנקת. וכך, במרץ 1961, פחות משנה לאחר שסיים את לימודיו, יצא מייקל לגיניאה החדשה כצלם סטילס וטכנאי קול מטעם משלחת של מוזיאון פיבודי לאתנולוגיה.

גיניאה החדשה, אי באוקיינוס השקט שאורכו כ-2500 ק"מ, כמעט שלא מופתה עד אז. זהו אחד המקומות המבודדים ביותר עלי אדמות. מרביתו של האי בלתי נגיש, ובו ג'ונגלים סבוכים, ביצות טובעניות והרים מסוכנים. חרקים רוחשים בכל מקום וחיות פראיות משחרות לטרף. היערות עודם בלתי עבירים, והנהרות הרבים שזורמים באי היו לדרכי הגישה היחידות עבור חברי המשלחת. הקאנו נעשה כלי התחבורה העיקרי שהסתמכו עליו. המשימה שהוטלה עליהם היתה לתעד טקסים ומנהגים של שבטים נידחים אשר מעט ידוע עליהם. בשל הבידוד הגיאוגרפי פיתח כל שבט בגיניאה החדשה סגנון חיים משלו ושפה ייחודית. עד ימינו, שבטים רבים השוכנים באי הם בגדר תעלומה. הם מעולם לא נתקלו בציוויליזציה וחלקם גם קניבלים צמאי דם, שעיקר עיסוקם הוא ציד גולגולות של אויביהם.

מייקל מוקסם מאורח חייהם של הפראים

כשהמשלחת ביקרה שם בשנת 1961, תושבי גינאה החדשה דרשו עצמאות מאוסטרליה ומהולנד ששלטו בשני חלקי האי. ככל שהלחץ להגדרה עצמית הלך וגבר, כך התערערה היציבות הפוליטית. את חברי המשלחת לא עניינו צרותיו של השלטון הקולוניאלי. הם תכננו להתמקד בשבט דאני (Ndani), שחי באזור הררי ונידח במרכז האי, ואשר היה ידוע בנטייתו לאלימות. בשנות ה-50 של המאה ה-20 ניסו ההולנדים ככל יכולתם לצמצם את מרחץ הדמים באי ואסרו על מלחמות בין שבטיות. בני שבט דאני הודיעו שהם מצייתים לכללים החדשים, אבל איש לא היה בטוח שההרג נפסק. השלטונות ההולנדים חששו שהמשלחת תעודד את השבט להילחם ולנהוג באלימות כדי שהסרט המצולם יראה אותנטי יותר.

ביוני 1961 עזבו מייקל וחבר נוסף את המשלחת, כדי לבקר אצל בני שבט אזמט (Asmat) שתרבותם היתה נטועה אי שם בתקופת האבן. שבט אזמט מונה כמה רבבות הפזורים בעשרות כפרים. הם דרים בבתים הבנויים על כלונסאות, ומחוברים ביניהם במערכת שבילים תלויים מעל ביצות שוקקות יתושים. מייקל היה מוקסם מן הפולחן של בני השבט, ובמיוחד מחפצי האומנות שיצרו הילידים. ב-10 ביולי הצטרפו שניהם מחדש למשלחת ושהו עימה עד ספטמבר 1961. אז שבה המשלחת כולה לארה"ב, אבל מייקל לא מצא עניין רב באמריקה. בסוף ספטמבר הוא שב בחזרה לגיניאה החדשה. הפעם במטרה לאסוף חפצים עבור המוזיאון לאמנות פרימיטיבית שייסד אביו.

מייקל שם פעמיו אל מערב האי כדי לבקר בשנית את בני שבט אזמט. הוא הביא עימו סכינים, בדים וטבק ששימשו אותו לסחר חליפין, וכך רכש את החפצים שהיה להוט אחריהם. אז נודע לו שהוריו עומדים להתגרש. הוא שב לאמריקה בניסיון להשלים עם הוריו, אולם נחל כישלון חרוץ. הוא חזר לגיניאה החדשה כעבור שבוע בתחושה קשה. עתה החליט להשקיע את כל מרצו בתרבותם של בני שבט אזמט. הוא חי עימם, אכל את מזונם והתנהג כמותם. הוא נהג לתעד את כל טקסיהם העתיקים וניסה כוחו בלמידתם.

בני השבט התפרסמו בגילופי עץ מורכבים שנעשו באמצעות צדפות ואבנים. את מייקל הרשימו במיוחד המוטות הטקסיים שגילפו בכל פעם שמישהו מת בכפר. בני השבט האמינו שאין מוות מקרי, וחייבים להשיב את האיזון בין החיים למוות על כנו. תמיד האשימו מישהו במותו של אחד מהם ותמיד התחייבו לנקום בו. לפני שהוטל איסור על מלחמות בין שבטיות, הם נהגו לפייס את הרוחות באמצעות ציד גולגולות. הראש הכרות הוצב על המוט המגולף כדי להרחיק רוחות רעות. כעבור זמן מה הורידו את הגולגולת ולקחו אותה אל הכפר. את המוטות השאירו להירקב ביער. מייקל החליט לאסוף מוטות שכאלה לתערוכה מיוחדת שיציג במוזיאון.

מייקל מקל ראש באזהרות המיסיונרים

מייקל שהה בכפר אגטס (Agats) כשהחליט לבקר כפר אחר הנמצא כמה עשרות ק"מ משם, במעבה הג'ונגל של גיניאה החדשה. הוא יכול היה להגיע ליעדו בבטחה אם היה שט בנתיב ארוך ומפותל. אולם, מייקל החליט לשוט בדרך קצרה יותר דרך ים ארפורה (Arafura). לשם כך היה עליו לחצות את המים בקרבת שפך נהר אילנדן (Eilanden). המיסיונרים בכפר הזהירו אותו שהגאות באזור מגיעה לששה מטרים והזרמים בו חזקים ביותר. מייקל הבטיח להם לפקוח עין ולהיזהר. אל מייקל ביקש להצטרף האנתרופולוג ההולנדי בן ה-34, רנה ושינג (René Wassing). שני מורי דרך מקומיים אמורים היו להדריך אותם. שמותיהם הנוצריים היו ליאו וסימון.

בבוקר ה-18 בנובמבר 1961, שטו הארבעה ברפסודה פרימיטיבית עשויה משתי סירות קאנו באורך 13 מטר, שהוצמדו זו לזו באמצעות מוטות במבוק. סירות הקאנו היו עמוסות מדי לשיט בים הפתוח, אך מייקל לא שעה לאזהרות. במרחק כמה קילומטרים מן החוף הציף גל גדול את הסירה. המים הציפו את המנוע הקטן בן 18 כוחות סוס שנמצא בירכתי הרפסודה והוא חדל לפעול. הרפסודה נותרה בים הסוער ללא מנוע והחלה לשקוע. בניסיון לייצב אותה, התהפכה זו ונסחפה בזרם. מורי הדרך בעצה עם מייקל החליטו לשחות לחוף כדי להזעיק עזרה. מייקל נשאר עם רנה ושינג כי זה לא ידע לשחות. כל הלילה הם חיכו, אבל העזרה בוששה לבוא. עם עלות השחר איבד מייקל את סבלנותו. היא היה בטוח שקרתה תאונה לילידים שביקשו להגיע אל החוף.

בעזרת חגורתו קשר מייקל שני ג'ריקנים ריקים של נפט, כדי שישמשו לו כמצוף ואז קפץ אל המים. ושינג ניסה לשכנעו להישאר בקאנו אך ללא הועיל. מייקל היה נחוש בדעתו. ההולנדי הביט בו מתרחק עד שנעלם מעיניו. זו היתה הפעם האחרונה שראה אותו. מורי הדרך שמייקל דאג לשלומם הגיעו אל החוף לאחר חמש שעות של שחייה והזעיקו את השלטונות. סריקות נרחבות החלו להתבצע בסיוע סירות ומטוסי סיור, אולם צפיפות היער והחוף הבלתי נגיש הקשו על המחפשים והם לא גילו דבר.

הידיעה על היעלמותו של מייקל הגיעה לאמריקה במהרה. המושל רוקפלר ואחותו התאומה של מייקל טסו לגיניאה החדשה, שם חיכתה להם הבשורה המרה. רנה ושינג נמצא חי כשהוא נאחז בקאנו, אבל לא היה כל זכר למייקל. היורש בן ה-23 נעלם בים בלי להשאיר עקבות. משפחת רוקפלר והממשל ההולנדי בקולוניה ארגנו מסע חיפושים ענק אחר הבן האבוד, בהשתתפות אלפי אנשים ובהם רבים מן הילידים שפותו על ידי פרסים בדמות מקלות טבק. גילוי הג'ריקן שמייקל נטל עימו הפיח שביב תקווה, אבל עונת המונסונים הקרבה, הפחיתה את הסיכוי למצוא את מייקל בחיים. החשש ששל כולם כי מייקל אבד לנצח התאמת. ב-29 בנובמבר, לאחר עשרה ימי חיפושים שלא העלו דבר, שבו הרוקפלרים לארצות הברית כשעצב רב ממלא את ליבם.

השמועות על גורלו הנעלם של מייקל

בזמנו, רווחה הדעה בגיניאה החדשה כי מייקל טבע או שכרישים ותניני ים טרפו אותו. עם הזמן גברה התעלומה. שרידו גופתו לא נתגלו למרות החיפושים הנרחבים במשך השנים החולפות. אנשים תהו אם ההיעלמות של מייקל היתה יותר מסתם מקרה טביעה. הם רמזו כי יתכן שקרה לו משהו נורא יותר. ההשערות הללו הלכו וגברו. צצו שמועות שבני אחד השבטים שבו אותו ומחזיקים אותו בכוח במקום מסוים. אחרים הרהרו שאולי היה מרוצה מן החופש הפראי והחליט להיעלם ביער. טענו שהוא חי בכפר נידח במרכז האי, ונתפש כמו אל לבן בעיני השבטים שעובדים אותו, בנוסח קורץ, גיבור לב המאפליה של ז'וזף קונראד. הרוקפלרים אכן קיוו בסתר ליבם זאת כן אירע כי בסופו של דבר ימצאו את מייקל חי עם משפחתו בפפואה. על כל פנים, בשנת 1964 הוכרז מייקל רוקפלר כמת. כעבור חמש שנים ב-17 באוקטובר 1969, כשנלסון האב היה משוכנע שבנו אינו עוד בחיים, הוא תרם את האוסף של מייקל למוזיאון מטרופוליטן.

למרות שהגורל של מייקל אפוף מסתורין, ישנם אנשים שסבורים כי האמת חבויה אי שם בתוך הג'ונגל. הם חושבים שהיעלמותו התרחשה בגלל נקמת דם שגבתה את חייו. לדבריהם, שנים רבות התנהלה מלחמת חורמה בין אומאדספ (Omadesep) ואוצ'אנפ (Otsjanep), שני כפרים המשתייכים לבני שבט אזמט. השלטונות ניסו בכוח להשכין שלום ביניהם כי הקרבות הבלתי פוסקים הפריעו להם לשלוט באי. בפברואר 1958 נשלח שוטר הולנדי למשימת שמירה שגרתית בכפר אוצ'אנפ. שוטרים מקומיים המצוידים ברובים התלוו אליו. כשהגיעו לקרבת הכפר, ציפו להם מאות לוחמים חמושים בחניתות שהתכוונו להסתער עליהם. השוטרים המבוהלים ירו לעברם ונסו על נפשם. מאוחר יותר התברר ששלושה לוחמים מאוצ'אנפ נהרגו מן הירי.

לפי המסורת של שבט אזמט צריך היה לבצע נקמת דם כדי להשיב את האיזון הרוחני בטבע. תושבי אוצ'אנפ חיפשו אם כן, ראש של אדם לבן. מיסיונרים בגיניאה החדשה סבורים שלבסוף נקמו אוכלי האדם את נקמתם. הם מזכירים כי בזמן החיפושים אחר מייקל, לא ביקר איש בכפר האלים אוצ'אנפ משום שזה היה מנותק. תושביו חסמו את הגישה אליו דרך הנהר על ידי הפלת עצים, וכך מנעו כל כניסה אל הכפר. אם באמת מייקל היה הקורבן התמים שלהם, הרי שהיה מטרה נוחה. כל המפגשים שלו עם בני השבטים היו ידידותיים עד אותו בוקר ארור. הוא כלל לא ציפה למותו, כששחה ללא נשק אל החוף הנטוש. בהיותו לבד מול לוחמים עזים ונחושים, לא היה לו כל סיכוי לחמוק ביום ההוא מביתור גופו וצליית בשרו.

בשמונה עשרה השנים שחלפו מאז אירע המקרה, דעך אט אט סיפור ההיעלמות של מייקל אל תהום הנשייה. אבל בני משפחת רוקפלר רצו לדעת את האמת. אחרי מותו של נלסון רוקפלר בשנת 1979, שכרה אמו של מייקל חוקר פרטי מאוסטרליה בשם פרנק מונטה כדי שיחפש את בנה. היא הציעה לו רבע מיליון דולר אם ימצא את מייקל בחיים או את גופתו. מונטה פרסם מודעות בעיתונות המקומית של גינאה החדשה כדי להשיג מידע. באוקטובר 1979 הובילה אותו החקירה לכפר קטן על גדות נהר אילנדן. מונטה הציע לראש הכפר מנוע של סירה תמורת שלוש גולגולות של אנשים לבנים שהשבט הרג. את הגולגולות נטל עימו מונטה לניו יורק כדי לקבל את שכרו. משפחת רוקפלר שילמה לו על שירותיו, אבל מעולם לא אישרה כי אחת הגולגולות זוהתה כגולגולתו של מייקל.

מילות מפתח: מייקל רוקפלר, משפחת רוקפלר, גיניאה החדשה, גינאה החדשה, אוכלי אדם, קניבלים, קניבל

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.