האם פרופסורים לספרות קוראים ספרים?

25/08/2005 בשעה 13:35 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם פרופסורים לספרות קוראים ספרים?

ביוני 2004 הודיעה פרופסורית לאומה כי נתגלה כתב יד אבוד של ביאליק. כמומחית לספרות עברית, טענה כי מדובר ביצירה שאינה ידועה ושלא נתפרסמה מעולם. באותו יום זיהה המון רב של ישראלים את היצירה "החדשה" כסיפור נושן, שנכתב על ידי הסופר אשר ברש והתפרסם כבר באחד מספריו. כל הבושה הזו היתה נמנעת, אם הפרופסורית לספרות עברית היתה מקפידה לקרוא ספרים. אבל היא הסתמכה על חוות דעת של גרפולוגים כאילו שתם עידן המדע.


ישנם דברים רבים שאינם ברורים לי: אף פעם לא הבנתי מדוע לפרה יש זנב. שאלתי רפתן והוא אמר לי שזנבה של הפרה נועד לגרש זבובים. אף פעם גם לא הבנתי מדוע קר בחורף. פניתי לחדרי הקירור של תנובה ושאלתי מישהו שעבד שם. הוא חייך אליי ואמר: בחורף לא קר. לפחות לא לי. אולם, ישנו דבר מה שלא הבנתי ולא העזתי לשאול: איך זה שאנשים מסוגלים לזכור. במקום זאת פתחתי ספרים, קראתי אנציקלופדיות ועדיין לא מצאתי תשובה. אולי מצאתי אחת אך כבר שכחתי אותה. באמת, אינני זוכר דבר וחצי דבר.

מתמיד התקנאתי בבריות המסוגלות לזכור הכול. אמרו להן מה קרה אתמול או שלשום ומיד תרצנה בפניכם שעה ארוכה על כל המאורעות. אם תשאלו אותן איפה אפשר למצוא מפתח בביתן, מיד תפנינה אתכם לחור המנעול. לכן, כשראיתי את הכתבה בעיתון המבשרת על מציאת סיפור חדש של ביאליק, מאד שמחתי. מובן שאינני קורא את כתביו של המשורר הנערץ. בכלל, מעולם לא קראתי שיר אחד וגם אין לי מושג מדוע כותבים שירים. אינני מרבה גם בקריאת סיפורים, אבל את הקטע מן הסיפור האבוד של ביאליק דווקא קראתי, אפילו פעמיים. בהלה רבה אחזתני. אני, יהודה בלו, שלא פעם שואלים אותי לשמי ואני צריך להציץ בתעודת הזהות כדי להשיב, זוכר פתאום שהסיפור הזה מוכר לי מאיפה שהוא. אולי שלושה-ארבעה דברים אצורים בזיכרוני והנה איזה פלא, גם הסיפור הזה.

קראתי שוב את הכתבה. פרופסורית לספרות מספרת שנמצא סיפור אבוד של ביאליק. היא אומרת: "מדובר ביצירה עמוקה ורבת רבדים, שממדיה הם כמכפלת היקפה הנגלה ומעמקיה הסמויים מן העין… זהו מקרה יחיד במינו; יצירה באורך מלא, המשתרעת על פני עמודים רבים שהושלמה והוכנה לדפוס, אך משום מה נעלמה, נסתרה מעין הציבור והתגלתה שבעים שנה אחרי מות המשורר… לי ולעמיתי במכון כץ לחקר הספרות אין צל של ספק שזו יצירה של ביאליק, וזאת על פי פרמטרים גרפולוגיים, סגנוניים, תימאטיים ורעיוניים".

מאז שהעיפו אותי בכיתה ב' משיעור קריאה לא למדתי עוד ספרות. בזמן שיתר התלמידים דנו אודות מאדאם בובארי, אני ניסיתי להבין מדוע לא המציאו אותיות אחרות, כאלה שקל יותר ללמוד לכתוב אותן. פעם, בשיעור חשבון, המורה קראה לי אל הלוח וביקשה שאכתוב את לוח הכפל. במאמצים רבים כתבתי לבסוף "הכפל". זהו? שאלה המורה. כן, אמרתי לה. לוח לא צריך לכתוב כי בכל מקרה "הכפל" כתוב על הלוח וכבר מבינים לבד. מסתבר שהיא בכלל ביקשה ממני לכתוב טבלה ובה כל מיני מספרים ומכפלותיהם. כך פרשתי אל הספריה כדי להירגע מעט מן הבושה. מחמת השעמום פתחתי ספר שהיה על קצה השולחן, וקראתי סיפור בפעם הראשונה בחיי כדי לשובב את נפשי. היה זה הסיפור האבוד של ביאליק.

לאחר קריאת הכתבה לא ידעתי מה לעשות עם נפשי. התחלתי לכרכר סביב הדגים והם קרקרו אליי. חגתי סביב השולחן בסלון, קיפצתי על הכיסאות בפינת האוכל, ויצאתי החוצה בריצה. מרחק של קילומטר תמים היה עליי לגמוא בטרם מצאתי עצמי בספרייה. אני רוצה את הסיפור הזה, אמרתי לספרנית והראיתי לה את הכתבה בעיתון. הסיפור אינו ברשותנו עדיין, אמרה הספרנית בחביבות. שמעי, אמרתי לה, בביתי נמצאים כל כתביו של ביאליק. הסיפור הזה לא נמצא ביניהם, אבל קראתי אותו כבר פעם. אתה בטוח? שאלה. מעולם לא הייתי בטוח בדבר כלשהו כמו בעניין זה.

איך התחילה כל הפרשה?

הכל החל כשאספן החליט בוקר בהיר אחד לממש פריט מאוספו. היה זה כתב יד נושן ולא חתום של סיפור בשם "שליחות הנחש". הוא פנה לגלרית פרקש ביפו ומשם הופנה לבית ביאליק. מנהל הארכיון במקום מסר בידו אישור שעל פניו מדובר בכתב יד של ביאליק, אך יש צורך לבדוק זאת על ידי מומחה. לטענתו, אם הסיפור הוא של ביאליק, הרי שלא פורסם מעולם. את כתב היד האבוד רכשו צבי ועפרה מיתר, מתוך החלטה להוציא אותו לאור במהדורה מיוחדת לאספנים. הם פנו לפרופסורית לספרות עברית בכדי שתחבר עבורם הקדמה.

ב-25 ביוני 2004 התפרסם בתרועה גדולה, מעל דפי המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", ראיון נרחב בהיקפו עם אותה פרופסורית, תחת הכותרת החד-משמעית: נתגלתה יצירה בלתי ידועה של ביאליק. לדברי הפרופסורית, היא זיהתה בבירור את כתב ידו של ביאליק. כמו כן גם סיפרה בראיון על המוניטין שלה כמגלה יצירות בלתי ידועות שלו. הכול יכול היה להיחשב כאפיזודה חולפת בקריירה של פרופסורית, אבל את "ידיעות" קורא רובו של העם. בין רוכשי העיתון בבוקר ההוא נכלל גם עבדכם הנאמן. משהצצתי בקטע הסיפור שהופיע ליד הראיון, ידעתי שעליי למהר. בכל זאת, לרוץ קילומטר בעיר הוא עניין לא מבוטל. אמנם מדובר בחמש דקות בלבד, אך אלה היו הארוכות ביותר בחיי, כי אימתי תהיה לי עוד הזדמנות להראות את כוחו של זיכרוני הקלוש.

שבתי מן הספריה מאוכזב למדי. שמא טעיתי? ניסיתי להיזכר מתי טעיתי לאחרונה. חייכתי לתומי. הרי רק חסרי זיכרון כמוני יכולים לטעון בציבור ובצדק רב, כי איננו זוכרים מתי טעינו בפעם האחרונה. תודו שאנו צודקים, אפילו שזה נשמע יהיר בעיני מי שזיכרונו מצוין. מיותר לספר שהפכתי את כל מדפי הספרים בבית. בעת הזו, לא כדי לצוד ספרים של פסיכולוגיה ולהעיף אותם משם לכל הרוחות. הפעם, הסברתי לזו שלמדה פסיכולוגיה, מדובר בעניין פסיכי יותר. אני מחפש את הסיפור האבוד של ביאליק. היא התבוננה בי במבט חסר פשר ושאלה: ואת המרבה רגליים שברח לך אתמול מן הצנצנת כבר מצאת? לך תבין פסיכולוגיות.

במוצאי שבת הלכתי לראות עימה סרט בקולנוע. לפתע נשמע קולה: בתור מישהי שמבינה אני יכולה לומר לך, כי ישנן שתי סיבות לכך שגבר לא יצליח להתרכז בסרט: או שהוא עסוק במזמוזים או שהוא נרדם. הסתכלתי עליה בפליאה. מה היא רוצה ממני? אני הרי באתי עמה לקולנוע כדי שתהיה לי שעה וחצי להרהר בסיפור האבוד של ביאליק. דיבוריה במשך כל השבת הפריעו לי לחשוב מה יהיו צעדיי הבאים בכל הפרשה הזו. על מה דיברנו? על האוגר שמסתתר מתחת למכונת הכביסה. אני נשבע לכם. בגן חיות הזה, כך אמרה, אי אפשר עוד לחיות. שתבינו, מרבה הרגליים בכלל הסתתר מתחת לאבן בתוך הצנצנת, והאוגר היה בעל החיים היחיד שהסתובב חופשי בבית, בעקבות נשיכת אגודלי. גם בית המשפט היה קובע שאני זכאי.

מסתבר שקוראים רבים מאד זיהו את כתב היד האבוד של ביאליק, כסיפור שפורסם בקובץ המעשיות "מנורת הזהב" שערך אשר ברש, וראה אור בהוצאת מסדה בשנת 1943. רבים בעולם הספרות זיהו את הסיפור מיד עם פרסום הפרשה, והביעו פליאה כיצד חוקרת כה ותיקה של יצירות ביאליק כמו אותה פרופסורית, לא קישרה את כתב היד האבוד לכאורה, לספרו של ברש. ברשימת המקורות ל"מנורת הזהב" של ברש לא נזכר ביאליק כלל, וכמקור לסיפור "שליחות הנחש", המבוסס על אגדה קבלית מספר הזהר, הוזכר קובץ האגדות "עושה פלא" בעריכת יוסף שבתאי פרחי, שיצא לאור בשנת 1864.

מוטב תמיד לסמוך על גרפולוגים, קלפי טארוט ונומרלוגים למיניהם

אז עשתה הפרופסורית את טעותה הגדולה. היא התעקשה שבכל זאת מדובר בביאליק, וגרמה לכל הסיפור העגום הזה, להפוך לחגיגה אקדמית בכל אוניברסיטה ישראלית אוכלת יושביה. היא הודתה שלא ידעה על ספרו של ברש, אבל עדיין היתה סבורה שזהו כתב ידו של המשורר הלאומי, ולא חזרה בה מפסקנותה. את הופעת הסיפור אצל ברש היא ראתה כתעלומה. האם היא רומזת שברש קיבל את האגדה מביאליק לעיון והדפיס אותה בספרו ללא קרדיט? כל זאת נשלל בתוקף כמובן. ברם, הדבר הכי מדהים בפרשה הזו אלה הם דבריה, כי זו אינה יכולה להיות טעות הואיל והיא נשענת בעיקר על חוות דעת גרפולוגית. נו, מה תאמרו על כך?

בסופו של דבר, גם הגרפולוגים קבעו שלא מדובר בביאליק, אם כי דעתם כלל אינה חשובה. המסקנה הברורה מכל הסיפור הבלתי אבוד הזה, הוא המוניטין האבוד של חוקרת חשובה. אם ביאליק כתב אותו או ברש, אין זה משנה לעצם העניין: הוא כבר פורסם בעבר! אם פרופסורית לספרות עברית היתה טורחת לקרוא אותו בספרו של ברש, כמו רבבות קוראים אחרים במדינת ישראל, הרי שעוגמת הנפש שאירעה לה היתה נמנעת מלכתחילה.

יום לאחר מכן, התהלכתי בשלווה לאורך הרחוב. מימין ניבט מבנה הספריה. נכנסתי אליו כשאני מפזם את "יוסי בכינור". אני יודעת. כבר קראתי, פונה אליי הספרנית בחיוך, כל הכבוד לך שזכרת את הסיפור. עכשיו לך תספר לה שזהו אולי הדבר היחיד שאתה זוכר בחיים שלך. מאז המקרה חלפו חודשים רבים ואני, בעמל רב יש לומר, הצלחתי לשנן משפט אחד: פרופסורים לספרות אינם קוראים ספרים; אחרת אי אפשר להסביר כיצד פרופסורית לספרות עברית החמיצה את הסיפור של אחד מחשובי סופרינו, בכל שנות הקריירה שלה באוניברסיטה.

הערה: במתכוון לא ציינתי את שם הפרופסורית. אינני שמח לאידה והמקרה לבטח מצער אותה. אני גם לא סבור שכל זאת אמור לפגוע ביוקרתה. כל אדם טועה מדי פעם, גם פרופסורים. אף אני עושה טעויות, אמנם לא הרות גורל, אך גם מרגיזות לפעמים.

עוד הערה אחת ברשותכם: אני אפילו מזדהה עם תחושותיה. לעיתים נדירות קורה המקרה שאדם "ננעל" על מחשבה מסוימת ואי אפשר להניא אותו ממנה. הפגם הוא במוח האנושי ולא במוח של אדם מסוים.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.