התמונה שצייר טיל אולנשפיגל בטירת הרוזן

22/08/2005 ב- 19:50 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על התמונה שצייר טיל אולנשפיגל בטירת הרוזן
תגים:

בשנת 1987, לאחר שקראתי את ספרו של שארל דה קוסטר, שלחתי מכתב לפרופסורית לספרות. בתשובתה ששמורה אצלי עד עצם היום הזה, טענה הגברת הנכבדת שהרעיון עליו מתבסס האנס כריסטיאן אנדרסן באחד מסיפוריו הוא מקורי לחלוטין. דבריה אלה אינם נכונים, כמובן. קראו נא את הסיפור המופלא והנושן ואחר כך גם את ההערות הנלוות.


"התמונה שצייר טיל אולנשפיגל בטירת הרוזן" הינו סיפור אשר עיבדתי מספרו של שארל דה קוסטר. הוא מבוסס על המקור אך מעט שונה ממנו. רצוי לקרוא את כולו, בטרם ניגשים לתחתית הדף, אחרת תחמיצו את הפואנטה כולה.

לאחר שגורש מבית הולדתו בשל חטא הכפירה, יצא טיל אולנשפיגל לנדוד בדרכים. ערב אחד הגיע עם חמורו אל טירתו של הרוזן. בפתח המדרגות ישבו שני שומרים מחיל הקלעים ששיחקו בקוביה.
"מה לך שבאת הנה?" שאל אותו זה שאחז בידו צרור מפתחות כבד.
"מבקש אני להביא לפני הוד רוממותו תמונה שציירתי", השיב טיל.
"אם אמנם צייר אתה, אכניס אותך לטירה ואפגישך עם הרוזן", אמר השומר.
התייצב טיל בפני הרוזן ונשתחווה לפניו שלוש השתחוויות, ועוד כמה וכמה קידות וכריעות, והמתין למצוא פיו של האדון.
"מה אתה נושא עימך בכליך בשעה כה מאוחרת?" חקר אותו הרוזן.
"אבקש את מחילתו של הוד רוממותו שהחצפתי פניי כנגדו, והעזתי להופיע כאשר הלילה מתדפק על חלונות טירתו".
"סליחתי נתונה לך. מה הבאת אם כן?"
"ארהיבה נא עוז בנפשי להניח לרגליו של כבודו תמונה שציירתי במיוחד עבורו", ביקש טיל בתחינה.
"כך עשה תעשה", קרא הרוזן.
אז גולל בד שהחזיק. ניקה כהנה וכהנה את ידיו, וניגש להביא עימו את התמונה שהניח מאחור, ואשר רק בבוקר ההוא השיגה במרמה במשחק הקלפים.
"זכיתי לצייר איקונין של האם הקדושה", הכריז טיל, "כולה כליל השלמות ותפארת היצירה, אם רק תמצא חן בעיני אדוני רב החסד".
הסתכל הרוזן בתמונה ושוב הסתכל, ולא זכר שראה אותה כבר פעם באחת הכנסיות אשר בעיר.
"זו תמונה יפה כדי להללה. התכבד נא ושב עימי, כי מעתה ואילך אתה תהיה ציירנו", אמר לטיל כשעיניו מביעות אושר ושמחה, ואף ניגש ללחוץ את חוטמו כגילוי של חיבה יתרה.
ישב טיל לצד הרוזן והביט בו בפנים עצובות.
"מה לך, צייר, שאתה עצוב כל כך, שמא אינך מרוצה מן המשרה?"
עשה טיל עצמו מסכן ביותר וענה: "ימים ולילות שקדתי על התמונה לכבוד הוד רוממותו. לא ישנתי ולא שתיתי, ואפילו אוכל לא בא אל פי, עד כי בגלל הרזון, חולשה אוחזת בגופי ולא מרפה".
"אם אמנם כך, מיד אצווה שיגישו לפניך ארוחה שתשביע את רעבונך", אמר הרוזן ולא יסף.
שקד טיל על ארוחתו עד שהגיעה שעת חצות, והמשיך לאכול ולשתות ממיטב היינות עד שראשו דאב, והמשרתים סביבו הפצירו בו להמשיך בסעודה בבוקר שלמחרת. רק אז קם טיל מן השולחן ההדור ונפרד אל מיטתו הרכה והנוחה, שהוצעה באגף האחורי של הטירה.
במשך שבוע שלם זלל טיל מכל הבא ליד, ביקש שיכינו לו מעדנים ובשרים מעושנים, וכבר הלך ותפח, עד שצהרים אחד תפסו הרוזן פוסע במסדרון ושאל אותו אימתי יוכל לצייר את דיוקנו שלו גם כן.
טיל, אשר מעולם לא החזיק מכחול בידו, הסתיר את מבוכתו, ואמר שתבוא השעה בקרוב.
כעבור חודש ימים, כשראה שלא יוכל עוד לחמוק מדרישתו של הרוזן, ניגש אליו טיל ואמר כי הגיעה השעה המבורכת.
"אם כך", אמר הרוזן בשמחה, "הבא נא עימך את ציודך והתחל במלאכה מיד".
"לכבוד הוא לי, הוד רוממותו, אך לא לכבודך. הרי מה יתהו הדורות הבאים אלא שאתה חי בגפך. יאה לו לאדוני שגם רעייתו תצטרף לתמונה".
"רעיון מחוכם. אבקש שיקראו לה כבר עתה", הסכים הרוזן.
"אם אפשר שמשרתך יעוץ לך עצה, רצוי גם שתביא עימה את פמלייתה, שמא יסברו הדורות הבאים כי אשתך היתה ענייה מרודה".
גם לכך הסכים הרוזן ואף אמר לטיל כי כדאי שלצידו יופיעו מיטב מפקדי הצבא, שמא יסברו הדורות הבאים שבמקום שליט רם מעלה, היה בעצם נשלט חסר נחלה.
למחרת התכנסו כולם באולם הנשפים ובאו לברך את טיל. ראשון הגיע בנו של הדוכס ששימש שר הצבא בממלכה, ואז הופיע גם אביו שהיה עב בשר במיוחד.
הוא קרב לטיל ולחש באוזנו: "אם אינך מחסיר מחצית משומני, תתלה על עץ עוד לפני שהבוקר יעלה".
אז קרבה אליו גברת מהודרת ואמרה לו בלחש: אם אינך מעלים את החטוטרת שעל גבי, אצווה שירעילו אותך עוד בערב הזה".
אחריה באה אחת מבנות המלוכה וחייכה אליו בפה חסר שיניים: "אם תציירני ללא שיניי היפות, יצווה דודי המלך לבשל אותך בתוך קדרה רותחת".
כך ניגשה אליו כל הפמליה וטיל מחייך אל כולם ומבטיח לעשות כמבוקשם. לכל הפניות הוא עונה שבעל ניסיון כמותו כבר צייר פילים בממדים של עכבר, וחתולי אשפתות במראה של נמרים מרשימים.
ניגשו כולם לטרקלין שקירותיו מכוסים דיוקנאות של כל אבות המשפחה לדורותיהם, וטיל ביקש להתחיל במלאכתו, לא לפני שדרש כי יביאו לו כמה עוזרים לערבוב הצבעים.

כבר שבועיים ימים טורח טיל על יצירתו הגדולה, כשרוב הזמן הוא, עוזריו וכל הפמליה עסוקים בזלילה ובסביאה. את כן הציור הסתיר בחדר אחר והיה מציץ בפמליה ומסתגר בחדרו עם מיטב המאכלים והמשקאות. מפעם לפעם, היה ניגש אחד האורחים כדי לשאול את טיל כיצד מתקדמת העבודה. אז היה משיב טיל כי דווקא מתקדמת זו במהירות יתרה. הרוזן ששמע את דבריו היה מדושן מעונג רב, ולחץ שוב ושוב את חוטמו, עד כי טיל נעשה בטוח שעוד כמה פעמים והוא יאבד את האף לעד.

הנה חלפו עוד שבועיים ועוד שבועיים, ועדיין לא נסתיימה מלאכת הצביעה. עוד כמה עוזרים נוספו לטיל, והרוזן המודאג היה פונה אליו ושואל: האם כבר מחר תסיימה?
בחלוף חודשיים הבין טיל כי לא ינתן לו עוד יום אחד של חסד. לפיכך ניגש בזהירות לפמליה והודיע כי התמונה מוכנה. תרועות וצהלות גילה נשמעו בטרקלין הרחב, והדוכס קרב לטיל ואמר: אל תשכח שהזהרתיך.
עמד טיל לפני התמונה המכוסה ביריעה ונשא את דבריו: "כולכן מטרוניות יפות תואר וכולכם אדונים נודעים לתהילה. הנה ציירתי לכן דיוקנאות רבי תפארת ואת קלסתרי פניכם רבי הגבורה. צייר עתיר ניסיון הנני וכבר ציירתי מלכים ונסיכות. שמעו נא והסכיתו, את התמונה שמיד אחשוף מול עיניכם ציירתי באופן מיוחד, רק כדי שאצילים שדם כחול זורם בעורקיהם מסוגלים יהיו לראותה. פשוטי העם, אף אם יתקרבו עם זכוכית מגדלת אליה, לא יוכלו להבחין כלל בפרטיה".

חברי הפמליה התלחשו ביניהם בהתרגשות רבה עד שטיל הרים את המסך וחשף בפניהם את התמונה.
"רק איכר או הדיוט לא יוכל לראות את יפעתה", הוסיף ואמר לנוכחים כשכולו מדיף ניחוחות של שבח עצמי.
והיו כולם מביטים ומעמידים פנים שרואים כביכול את הדיוקנאות. הדוכס חיווה דעתו על שיניה היפות של בת המלוכה. גברת מהודרת החמיאה לגזרתו של הדוכס, וכולם מדברים זה עם זו ופוסקים דעה…

והנה, נכנס לפתע נער צעיר כדי להודיע שאחד הסוסים נמלט מן האורווה, וכשראה את כולם מתפעלים מן התמונה, עמד על כסא וקרא: "אפילו שאני משרת נחות שבנחותים, אולי המושפל ביותר בין כל עוזרי הטירה, הרי אני לכם מדווח בקול גדול ומכריז: אינני רואה כאן כלום ולא כלום. התמונה ריקה ולא מצויר בה דבר, ועתה שיהיה האל לעזרתי אם את כעסכם תוציאו עליי במקום על הצייר הרמאי".

האם אתם מופתעים מן הסוף המרנין והמוכר?

כבר שנים אחדות אני נוהג לשאול מומחים לספרות מן העולם כולו שאלות חשובות כדי לעמוד על טיבם כחוקרים. תחושתי העגומה מאז ימי בית הספר שפרופסורים לספרות עושים המון דברים בחייהם: צופים בקליפים של רוק כבד, הולכים למסיבות פרועות, גולשים בים עם גלשני גלים, חורשים את הכבישים עם אופנועים מפחידים, אך רק דבר אחד הם לא עושים: הם לא קוראים ספרים.

גם עבדכם הנאמן לא מרבה בקריאת ספרים… מפני שאינני מצטיין בחשבון, סבורני שקראתי לבטח כמה ספרים ואולי עוד כמה. התמזל מזלי וכמה מן הספרים הללו נתנו בידי הזדמנות מפליאה להשוות את הכתוב ביניהם. כך מצאתי כי מה שנחשב לרעיון מקורי אצל סופר מכובד, הוא בעצם השאלה ספרותית מסופר אחר, שמעולם לא דיווח עליה ומעולם לא גילו אותה. כמה מקרים כאלה יש ברשותי עד כה, ושום פרופסור לספרות לא גילה אותם. הסיבה לכך פשוטה: הם באמת לא קוראים ספרים.

הדוגמה הראשונה שאציג בפניכם היא "בגדי המלך החדשים" מאת האנס כריסטיאן אנדרסן. באגדה הנודעת מסופר על מלך שמזמין בגדים חדשים, אך החייטים מרמים אותו. הם מלבישים אותו בלא כלום, וכך צועד המלך עירום בחוצות העיר, כאילו הוא לבוש במיטב מחלצותיו. אף אחד לא מעז לומר דבר על התערטלותו של המלך, מלבד ילד אחד שצועק: המלך הוא עירום. מאז נעשה הביטוי לשנינה בפיהם של המבקרים. בכל פעם שהם חושפים את האיוולת של הרמייה הם זועקים: המלך הוא עירום! המלך הוא עירום! ואנו שוב מקשרים את המשפט האלמותי לאנדרסן, ונזכרים בברווזון המכוער שהפך לברבור.

הפרופסורים לספרות מהללים את אנדרסן ואת הרעיון המקורי כביכול, להציג את מערומיה של כל שיטה שקרית, באמצעות אגדת ילדים חביבה אודות סכלותו של מלך חובב הדר ופאר. הכול טוב ויפה, אבל אף אחד מעולם לא עלה על המקור האמיתי לאגדה של אנדרסן. הוא פשוט נטל אותו בעקיפין מגרעין היצירה "טיל אולנשפיגל". אני יודע שחלקכם מעולם לא שמעתם את שמו של ספר זה, אך מדובר באחת העלילות הידועות ביותר באירופה על שלל גרסאותיה כבר דורות רבים. אחת הגרסאות המוקדמות הגיעה לידיו של דון חואן מנואל, והוא עשה בה שימוש בקובץ סיפוריו 'ספר סיפורי הלקח של הרוזן לוקנור ושל פטרוניו', ומשם התגלגל זה עד לפתחו של אנדרסן.

ראו גם:

מעשה במלך ובנוכלים שארגו עבורו בד פלאים
האם פרופסורים לספרות קוראים ספרים?

מילות מפתח: בגדי המלך החדשים, הנס כריסטיאן אנדרסן, טיל אולנשפיגל, טיל אוילנשפיגל

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.