איש הנחשים ממעשיהו

22/08/2005 ב- 10:41 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על איש הנחשים ממעשיהו

אי אפשר לומר עליי שאני פעיל באינטרנט רק מאתמול. למרות זאת, את התפשטות התופעה התרבותית של מתן תגובות לכל רשימה, החמצתי איכשהו. בשבועות האחרונים היתה לי התכתבות ממושכת עם כמה קוראים, שמתעקשים על זכותם לקיים דיון מעל דפי האתר, הן עם כותב שורות אלה והן עם קוראים נוספים. יושבים להם אנשים מכובדים בבתיהם, וטורחים לכתוב לי מכתבים ארוכים על זכותם להגיב לכל מאמר שאני מעלה לאתר. את דעתי האוסרת שימוש במנגנון התגובות האוטומטי לא שיניתי, אבל אין בכוונתי לחמוק מהבהרתה, גם אם פספסתי את קיומה של התופעה החדשה.


אי אפשר לומר עליי שאני פעיל באינטרנט רק מאתמול. למרות זאת, את התפשטות התופעה התרבותית של מתן תגובות לכל רשימה, החמצתי איכשהו. בשבועות האחרונים היתה לי התכתבות ממושכת עם כמה קוראים, שמתעקשים על זכותם לקיים דיון מעל דפי האתר, הן עם כותב שורות אלה והן עם קוראים נוספים. יושבים להם אנשים מכובדים בבתיהם, וטורחים לכתוב לי מכתבים ארוכים על זכותם להגיב לכל מאמר שאני מעלה לאתר. את דעתי האוסרת שימוש במנגנון התגובות האוטומטי לא שיניתי, אבל אין בכוונתי לחמוק מהבהרתה, גם אם פספסתי את קיומה של התופעה החדשה.

לכל אחד יש סיבה לכתוב מאמרים ורשימות. לי יש כמה סיבות: אני מחבב את הכתיבה. המאמרים שאני כותב מיועדים להעשרת הידע הכללי בנושאים היקרים לליבי מאד. אני חש הנאה שאחרים יכולים להשתמש במידע שסיפקתי להם. אני נהנה להיווכח שביממה הראשונה לאחר פרסום כל מאמר, מאות קוראים אותו. אני מרגיש תחושת שייכות, כאילו שאם לא אפרסם מאמרים אהיה משול למת ולא אצדיק את קיומי בעולם. לכותבים אחרים זו יכולה להיות: מין תרפיה נפשית שכתיבה אישית מסוגלת לגרום. דרך ליצור מוניטין כבעל כשרון כתיבה או כמומחה בתחום מסוים. צורך לעדכן את הקוראים במעשים ובמחשבות מתוך הזדקקות להם. לאנשים שלא אוהבים להיות לבד, שיחה עם הקוראים היא תחליף לגיטימי לחברה גשמית, בדיוק כמו השתתפות קבועה בקהילה וירטואלית.

הקהילות הוירטואליות האמיתיות נמצאות בפורומי הדיונים השונים. שם כולם מכירים את ההיסטוריה של כולם, כפי שקורה בכל קבוצה המתקיימת בעולם הגשמי. לכל אחד יש כינוי או שם אמיתי, יש ציפיות מאחרים, יש גם דעות מוקדמות על אחרים. הקהילה הוירטואלית הלא מחויבת היא זו הקיימת בבלוגים. הקהילה עוסקת בכותב או בנושאים הקרובים לליבו. בקהילה הזו מצויים הבלוגר, כמה קוראים קבועים ולרוב קוראים מזדמנים. כמעט כולם אנונימיים ואין אפשרות לוודא שאדם אינו כותב עם כמה זהויות שונות.

יש להפריד בין תגובות בבלוגים לבין תגובות בכתבות של עיתונים מקוונים, כי התגובות בעיתונים מקוונים הן לעצם הכתבה ולא קשורות קשר ישיר לכותב. בעיתונים מקוונים מדובר בקהילות הנודדות מכתבה לכתבה ותפקידן להביע דעה, צורך לומר משהו. לכותב הכתבה אין כל צורך להשיב למגיבים, והם גם לא מצפים זאת ממנו. לעומת זאת, למערך הציפיות מן הבלוגר ישנה חשיבות רבה, ומתבקשת התייחסותו להשיב לדברי הפונים אליו.

מהו מכלול התגובות הצפויות:

ישנן התגובות המחמיאות כמו: "מאמר מעניין מדי. כל הכבוד". לכאורה אפשר לשייך תגובה שכזו לצד הטוב של המתרס, אך לפעמים מדובר בתגובה מזיקה ביותר. רוב הכותבים אינם מודעים כי כל תכליתה של תגובה שכזו, היא להפעיל לחץ על הכותב לחבר מאמרים דומים. בגלל ההתמכרות למחמאות עלולה להיווצר סלקציה לכיוון מסוים שהבלוג יתפתח אליו. בלוג הוא מקום בו הבלוגר יכול לבטא את עצמו בראש ובראשונה, ואינו נועד לרצות את הקוראים אלא בעקיפין, אך רק בגלל כמה משובים חיוביים, הופכת החשיבות המשנית של הקורא להיות היעד ראשי של הכותב.

ישנם את האלמונים שתמיד יתחזו למומחים ידועי שם, ויטענו שכל מה שנכתב הוא גיבוב של שטויות. את סוג התגובות הזה יש למחוק מיד, לא משום שהן מכתימות את המאמר, אלא בגלל הבושה שישנן כאלה בריות בעולם, שלאחר כל טרחת הכתיבה, מוצאות תמיד את הרגע להנחית לכותב איזושהי השפלה.

קיימת הסכנה שטרולי בלוגים עלולים להשתולל. בניגוד לפורומים שבו עליהם להירשם מחדש בכל פעם שחוסמים אותם, הרי שבבלוג אין אפשרות של חסימה, וגם קל הדבר להתחזות לעשרות קוראים שדנים ביניהם על נושא מסוים, כאשר למעשה מדובר בטרול אחד עם עשרות דמויות. כל בעל אתר המחזיק פורום דיונים יכול למצוא לא פעם, ויכוחים מסעירים ביותר בין עשרות משתמשים שלכולם…אותו IP.

אף אחד לא יגיב וזה עלול להיות מאד מעליב. הכותב אף פעם לא יודע מהי הסיבה שהמאמר המרשים שהקדיש לו ימים ולילות כלל לא זכה לתגובה. הוא עלול לחשוש שסגנון כתיבתו לקוי, ולכן כל הקוראים התרחקו כבר מלכתחילה מן המאמר. יתכן שישער כי נושא הכתיבה משעמם ויחליט לשנות אותו רק על מנת לזכות בחיבת התגובות, וכך בעתם הוא מאבד את האני העצמי שלו. ברוב המקרים מחשבתו לא תתמקד בכך שהקוראים דווקא נהנים, או שסוג הקוראים שנקלע במקרה למאמר הוא אדיש בכל הקשור להבעת דעתו.

השכנה שלי תודיע לכולם שאני נוהג לשיר בקולי קולות במקלחת או כל מי שמכיר אותך באופן אישי ורוצה לספר שברחת היום מהעבודה מוקדם ושכולם ידעו את זה.

מריבות בין קוראים שלא מועילות לדבר. אתה פשוט מארח יציע של בית"ר בסוף כל מאמר. מי צריך את זה.

קללות ונאצות, לאו דווקא כלפיך אלא אפילו נגד מאמן כדורגל או שר בממשלה.

מושיקו מאילת מודיע לכולם שהוא היה כאן, והוא עדיין גר ברחוב מנשה 12 בקומה ב'. סליחה, האם הבלוג הוא התחליף העתידני של קליפות עצים וסלעים בשמורות טבע, בו אפשר לחקוק כל מה שרוצים?

ויכוחים אינסופיים תוך הסטת הדיון מן נושא המדובר עצמו. אתה כותב על תהליך הפקת היהלומים מבחינה כימית-פיסיקאלית, והדיון מתמקד בסיבה לכך שנשים אוהבות יהלומים, לחיוב או לשלילה.

הכותב לעולם לא יודע מה מצפה לו. לפעמים, כשיחשוב כי כתב מאמר חריף ומושך אש, אף אחד לא יגיב עליו. לעומת זאת, כשיחבר מאמר סתמי לכאורה, הוא לא יבין מה לפתע נחת עליו, כשייווכח כי עשרות תגובות מאיימות נוספו לדברים שכתב.

סבורני שאין כמו דוגמה פשוטה כדי להבהיר הכיצד איסור התגובות מנע פה מלחמת עולם של ממש: שני המאמרים שעסקו בניסויים בקופים זכו למירב התגובות בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. מדובר במאמרים שעוסקים בניסויים קלאסיים שמטרתם לבחון את התנהגות בעלי החיים. בכולם למעט אחד (וגם זאת תוך אזכור בלבד) אין המאמרים עוסקים בחדירה פולשנית לגוף החיה כמו שימוש תרופתי וניתוחי מוח.

בין המגיבים היו מעטים ששיבחו את חיבור המאמרים אותם מצאו מעניינים לטעמם, אחרים שאלו שאלות וזכו לתשובות, והיו בלשי אינטרנט מטעם מגני זכויות החיות, שברגע בו הם מוצאים ידיעה העוסקת בניסויים בבעלי חיים, הם מיד מציפים את הכותב בתגובות אינספור, על מנת שיירתע להבא לכתוב כל דבר בנושא. חלקם גינו את תופעת הניסויים וסיפרו לי על סערת את רגשותיהם, כאשר קראו אודות הניסויים האכזריים. אחדים גינו את עצם כתיבת המאמרים, כי לדעתם הדבר מעניק לגיטימציה לניסויים הללו. היו, כמובן, כאלה שאיימו עליי באלימות, והיה אחד שטען כי הוא בדרך לתחנת המשטרה להגיש כנגדי תלונה על התעללות בבעלי חיים.

ברם, רוב המגיבים כתבו לי שהלוואי והיו מפרידים אותי מאמא שלי עם לידתי, שמים אותי בכלוב סגור, וביחד עם בקבוק החלב היו מקרבים אליי נחש כדי להפחידני. ובכן, 35 שנה אחרי כן, אוכל לומר שאני שונא מוצרי חלב, אך אוהב מאד נחשים, במיוחד את המסוכנים שבהם. עתה, אני ממתין לבוא המשטרה שתעצור אותי על התעללות בחיות ותכניס אותי לתא סגור, או אז אוכל לכתוב את הספר "איש הנחשים ממעשיהו".

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.