הכיסופים לתפילה ללא גדר הפרדה

11/08/2005 ב- 13:49 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הכיסופים לתפילה ללא גדר הפרדה

בתוך בליל האירועים המלווים את החלטת ההתנתקות, הוסרו בדרך למחסום כיסופים כל המחסומים לתפילה משותפת בין גברים ונשים.


בין המיילים שקיבלתי אתמול היה אחד חשוב במיוחד. הוא הגיע מסקוטלנד ממישהי שכבר קרוב לשנתיים לא יצרה עימי קשר. היא כותבת לי שראתה בטלוויזיה אצלם את הפגנת הימין. הכול התערבבו זה בזו, כתבה, האם שמת לב לכך?

למען האמת לא שמתי לב לכך. הפסקתי לצפות בהפגנות שלהם עוד כשהייתי ילד. יש דרכים מעניינות להשתעמם. התבוננות בפקק של האמבטיה יכולה להיות מרתקת יותר. אולם, אלה מילותיה שהדהדו בראשי כמו מערבולת מים במקלחת סוערת. זו היתה תשובתה לשאלה ששאלתיה לפני שנים רבות.

התחלתי להתוודע למעמדה של האשה ביהדות, רק לאחר שנעשיתי מבקר תדיר בכנסיות. אינני יהודי מאמין, אך בכל זאת יהודי, והנה מצאתי עצמי נושא דרשות בכנסיות ברזיל. יש לי רבות לומר אודות ההיסטוריה של ארץ ישראל, תולדות עם ישראל, ויחסי יהודים-נוצרים, ותמיד נמצאה אוזן קשובה שביקשה אותי לשאת את דבריי בפני קהל המאמינים. כך נקראתי שוב ושוב להציג עצמי בכנסיות הומות אדם, באותן עיירות שכוחות-אל בברזיל.

כדי שיוברר עד כמה פשוט הדבר, עליי לספר שבכל עיירה דרום-אמריקנית נמצאת הכנסייה על מפתן הכיכר המרכזית. אותה הכיכר היא גם מקום הבילוי המועדף של הצעירים בסופי השבוע, וכך באותם הלילות אפשר לראות עשרות אופנועים חגים שוב ושוב מסביב לכיכר, לאושרם הרב של הרוכבים והנערות היושבות מאחוריהם. ביום ראשון כבר הופכת הכיכר לשוק גדול ועמוס. הדבר שהציף אותי אושר רב באותן כנסיות, היה המראה של משפחות שלמות היושבות יחדיו, ללא הפרדה בין נשים וגברים, בין ילדים לבין הוריהם.

זוהי אולי הסיבה שאינני נוהג לפקוד בתי כנסת. הפעם האחרונה שביקרתי בעת תפילה היתה בפראג. הגענו לעיר ברכבת, חבר אמריקני בשם בריאן ועימנו שתי איטלקיות. את האיטלקיות איבדנו כבר במודיעין לתיירים. הן ביקשו ללכת לאכסניה ובריאן גרר אותי למורת רוחי, למלון יקר בעלות של 80 דולר ללילה. למחרת הפגיש אותי בריאן עם חבר אמריקני שלו, שהגיע באותו יום לעיר בלוויית שתי הולנדיות, אחת מהן חברתו. הם מצאו מלון בעלות של 60 דולר ללילה, ואמנם לא זכיתי לחדר נפרד, אך החלטתי לחסוך את עשרים הדולרים האלה, גם במחיר לינה עם הולנדית נאה.

מכל מקום, הידיד האמריקני החדש לא נח ולא שקט, עד שכעבור יום בלבד טען שמצא מקום תמורת 15 דולר, אך רק כדי לישון. המקום סגור היה בין עשר בבוקר לשעה ארבע אחר הצהרים. מאוחר יותר נתברר שמדובר בגן ילדים, אשר בעת חופשת הקיץ הופך לדורמיטורי רחב ממדים. היו רק שלוש מיטות פנויות, והאמריקני וחברתו נאלצו להצטופף במיטה אחת ללילה ההוא, עד אשר התפנתה מיטה נוספת. בחדר היו 24 מיטות ואת רובן איישו נערות אירופאיות. הבנים היחידים היו אני, האמריקני, וכמה מלוכסני עיניים שקטים שמעולם לא שוחחתי עימם. הם לא היו אסייתיים כי דיברו במבטא אנגלו-סקסי. בחדר היתה גם בחורה מוזרה מסקוטלנד. כולם גיחכו למראה התנהגותה, ואני באופן יחסי הייתי אדיש כלפיה ולא החלפתי עימה מילה.

לא חלפו שלושה ימים ומצאתי חברה חדשה בעיר הגדולה. בעת שההולנדית ואנוכי שוטטנו ברחובות, ראינו גלוחת ראש עם מגפיים עד הברכיים, בגדי עור שחורים, וכל הסממנים המעידים שאינה נמנית על חובבי ציון. ההולנדית הפנתה את תשומת ליבי אליה, ואני לא יכולתי שלא להוציא את דרכוני הישראלי כדי לנופף בו אל מול עיניה. היא כמובן לא הבינה מאומה, אך אט אט התפתחה לה שיחה ארוכה, עד אשר ההולנדית התעייפה ופרשה במפתיע. כך נותרתי עם הצ'כית. היא לא אהבה יהודים כמובן, אך בכל זאת נעשינו חברים, ולמדתי ממנה ומחברותיה, רבות על הלך הרוח האנטישמי ברחובות אירופה.

באחד הימים הגעתי יחד עם בריאן לאכסניה, מעט לאחר השעה ארבע אחר הצהריים. במבוא הכניסה צפינו במהומה קטנה, כאשר שתי הסטודנטיות הצ'כיות שעבדו כפקידות הקבלה, נאבקו בסקוטית המשונה. בתחילה לא הבנתי במה מדובר, ואז הבחנתי כי שתי הצ'כיות מנסות להוציא משהו מידיה של הסקוטית. הבטתי היטב במה אוחזות ידיה והנה ראיתי שמדובר בשני נרות. אין לי מושג אם זו תחושה סובייקטיבית לגבי מה שקרה באותה עת, או שכך קרה במציאות, אך לפתע הביטה בי הסקוטית ונשתררה דממה, כאילו ראתה בתוך עיניי הבנה מוחלטת למה משמשים הנרות. כאילו שמתוך אותה הבנה קלטה את זהותי היהודית ונרגעה. היא הגישה לי את הנרות ואני ביקשתיה לברך על הדלקתם. היה זה ערב שישי והסתבר בדיעבד, שהסקוטית היהודיה התעקשה להדליק נרות במבוא הכניסה כמצוות השבת, והצ'כיות ניסו למנוע זאת ממנה. הבטתי בצ'כיות והן היו אחוזות אימה. בריאן אמר לי מאוחר יותר באותו לילה שהמבט שלי כלפיהן היה מקפיא דם.

מאוחר יותר ליוויתי את הסקוטית לבית הכנסת העתיק והשתתפתי בתפילה. כששבנו בחזרה הסברתי לה שההפרדה בין גברים ונשים מפריעה לי מאד, ושאלתיה אם היא יודעת מהי הסיבה. היא לא ידעה אבל שמחה לראות בשובה את הנרות דולקים על הדלפק. העניין הזה הטריד אותי מאד. פניתי לאדם ברחוב שנראה רב. הוא אכן היה. בשעת תפילה, כך הסביר לי, אי אפשר להיות מרוכזים כאשר הנשים מצויות בסמיכות לגברים. במשך כמה ימים הרהרתי במה שאמר והגעתי למסקנה שזהו טיעון רע מיסודו. אך גם אם צודק אנוכי, היש בכוחי לשכנע את הדתיים לשנות את מנהגם?

והנה, בלי ששמנו לב, נערכה בשבוע שעבר, בעת הפגנת המתנחלים באחד מיישובי הדרום, תפילה המונית בהשתתפות המון רב של יהודים ויהודיות, כשהם מתערבבים ביניהם, נשים עם גברים, נערים עם נערות. אפשר גם אפשר, גבירותיי ורבותיי, לקיים תפילה משותפת לכל המשפחה, מבלי שגברים יתפתו לחשוב על בחורות, בזמן שהם מדברים אל אלוהים. אולי מתחיל מפנה חשוב ביהדות, ימים יגידו. אני מרשה לעצמי לומר: הלוואי. כשזה יקרה, אם יקרה, אני אהיה שם, בתפילה המשותפת הראשונה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.