רשימת הפרופסורים תומכי הסירוב

10/08/2005 ב- 10:11 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על רשימת הפרופסורים תומכי הסירוב

שלום לך, קורא יקר!

השנה היא 2005. אולי השנה אצלך היא 2025. הגעת לדף הזה בעקבות חיפוש של אחד השמות המוצגים כאן. בחור אחד שרוצה לעבוד בעסק שלך, נתן לך את השם של אביו. הוא פרופסור באוניברסיטה, התגאה בו הבן. ובכן, בוס יקר, הפרופסור הזה מופיע ברשימה של חברי סגל אקדמי, אשר בעיצומה של מלחמה קשה כנגד טרור המתאבדים, מביעים את תמיכתם והערכתם לסטודנטים ומרצים המסרבים לשרת כחיילים בשטחים המוחזקים. אם תכננת לתת לו שכר של 1100 דולר ישראלי (המטבע החדש), הצע לו להסתפק רק ב-950 דולר ישראלי. שאבא שלו יכסה את ההפרש.

משום שקיים חשש שהרשימה הזו תוסר אי פעם מהרשת על ידי מי שהציג אותה, החלטתי שלא לתת לאנשים האלה לחמוק מהעונש הציבורי. מי שקורא לסירוב פקודה, חייב לדעת שגם נכדיו וניניו ישלמו את המחיר מתישהו. יחד עם זאת, אני מתנצל מראש בפני פרופסורים שכולים שאיבדו את יקיריהם ואמירתי פוגעת בהם. אין לתפוס אדם בשעת צערו, ולמרות קריאת המרד המסוכנת, אני מוחל להם באופן אישי על כך.

רשימת הפרופסורים מופיעה לאחר התגובות לפרסומה:

כל מיני תומכים של סרבני שטחים הודיעו לי חגיגית שיחדלו לקרוא את רשימותיי. מעניין כמה מהם יעמדו במילה שלהם, אך זה בינם לבין עצמם. המרתק בכל הסיפור הזה הוא שסהרורי השמאל הקיצוני מפמפמים לנו את המוח, מבוקר עד ערב, על זכות חופש הדיבור… עד שזה נוגע אליהם. נו, טוב, אחרי שהבית השלישי יתפרק בגין שנאת חינם, נראה מי מהם בארצות הגלות יקרא למרד. כפי שידוע לי לא חסרים עצים גבוהים אפילו במדבר סהרה. אבל זה היופי בדמוקרטיה: מי שקורא לחופש הביטוי, בעצמו מנסה להשתיק אחרים בכל דרך. תודה לאל, יש עוד מיטות פנויות בבתי מחסה לטרופי דעת.

תמיד אני מופתע מחדש בכל פעם שמאמר כלשהו מסעיר את הציבור וסוחט גל תגובות מרהיב. אפילו לא ראיתי בהעלאת הרשימה של הפרופסורים כל פרובוקציה לשמה. סברתי שמוטב כי הציבור ידע שאפשר להיות שמאלני, אך לאחר שמוכרעות הבחירות לשלטון בקלפי, מצווה על כל האזרחים לכבד את הכרעת הרוב. זוהי השיטה הדמוקרטית ומי שקורא לפעול כנגדה בזמן מלחמה, צריך להישפט על המרדה. לא פחות מכך. עם ישראל יבוא חשבון עם הפרופסורים האלה ועם משפחותיהם בדור הזה ובדורות הבאים, אך ורק במסגרת החוק. זוהי תכליתה של הרשימה והיא תישאר פה לנצח. האם הדורות הבאים אשמים? "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". אם את הפסוק הזה מכיר כל עם ישראל כבר אלפי שנים, סימן הדבר שלזיכרון ההיסטורי יש משמעות אדירה, בלתי נתפשת כמעט.

עודני קורא ליועץ המשפטי לממשלה, להעמיד אותם לדין באשמת מרד בעת מלחמה. אינני בקיא בחוקי המדינה. אם אין חוק כזה, אבקש מחברי הכנסת לחוקק אותו ולהחיל אותו רטרואקטיבית על כל מי שמופיע ברשימה. מעשי הפרופסורים מסכנים את שלום הציבור ובטחון המדינה לא פחות מאשר גנבים ושודדים. הם מסיתים לדבר עבירה דור שלם של צעירים, וקוראים להם שלא לתת אמון במי שמחרפים את נפשם, למען ינוחו אותם פרופסורים בשלום על מושביהם באקדמיה. אם הם רוצים להביע את מחאתם, בבקשה, שיתפטרו ויאמרו דעתם כאזרחים פרטיים.

במהלך היממה האחרונה קיבלתי עשרות תגובות ורק מעט מהן ענייניות. רוב התגובות היו של ימניים. די מוזר, לא? היו גם תגובות של שמאלנים קיצוניים. אף אחת מהן לא היתה עניינית. נראה שהסיבה פשוטה: אלה שהגיבו בצורה חסרת עניין לא שירתו במילואים מעולם. קל לזהות אחווה של מילואימניקים ממרחק של מיילים רבים. אחד הסרבנים בחר להגיב. גם תגובתו לא היתה הכי עניינית.

חברים וחברות, עשרה אחוזים בלבד מכלל הגברים הבוגרים בישראל נושאים בנטל המילואים. זהו עיקר הכוח של צה"ל בעת שלום, וכמעט הכוח כולו בעת מלחמה. למילואימניק כמוני, שעושה לכל הפחות שלושים ימי פעילות בשנה, לא כולל תרגילים ואימונים, יש זכות להביע ביקורת קשה ביותר כנגד הפרופסורים האלה. יפי הנפש שהשתחררו בעזרת קב"ן יכולים בינתיים לקפוץ עד השמיים. לדידי הם אזרחים עלובים מדרג ב', אם לא גרוע מכך. כל עם צריך להתבייש שיש בתוכו אזרחים נאלחים המשתמטים מחובותיהם. אלה לבטח לא יטיפו לי מוסר, כשבזמן מלחמה הם מתחבאים במקלטים, עת חיילים כמוני מסכנים את נפשם למענם.

אתם חייבים להבין את המציאות בצורתה הפשוטה ביותר: יורים על החיילים בכדי להרוג אותם. הם מחויבים להימצא שם, אחרת יירו עלינו בחוצות ערינו. במקרה שכזה לא תהיה לנו עוד מדינה. אם נאבד את המולדת, מה עלול לקרות ליהודים שוב? כוחנו באחדותנו, ומי שמפלג אותנו, חוטא לקיומנו כלאום. השליטה שלנו על עם זר היא נוראה ומשחיתה, אך יש לאפשר לדרג המדיני שנבחר להכריע. אל תחריבו צבא של עם שלם, אשר רחוק עדיין להירפא מזוועות השואה.

בחרתי להתייחס לשתי תגובות:

מישהו שטוען כי הוא אל"מ במילואים מתעקש שאקרא לשטחים המוחזקים בכינוי "השטחים הכבושים".

צר לי, אדוני, תהא דרגתך אשר תהא (אל"מ?), רמת הגולן היא שטח כבוש. צה"ל כבש את הרמה מידי הסורים. רצועת עזה אינה שטח כבוש. היא אמנם נכבשה מידי המצרים, אך אלה ויתרו עליה בהסכם השלום שנחתם עם ישראל. הגדה המערבית נכבשה מידי הירדנים, אולם אלה ויתרו עליה. כמו כן, העולם לא הכיר בסיפוח הגדה המערבית לממלכת ירדן. אם כך, הגדה המערבית היא שטח מוחזק על ידי צה"ל עד ליום בו ייפתר הסכסוך הישראלי-ערבי, אם בשלום ואם במלחמה. רצועת עזה בקרוב תשתייך לרשות הפלשתינית. שום פרופסור לא ימציא חוקים חדשים במשפט הבינלאומי בזמן שהוא מתחנף לאנטישמים. את תופעת החנופה הזו יש לגנות ולהוקיע לא רק בקרב העם השוכן בציון. גם על יהדות העולם להחרים את הפרופסורים הללו ובני משפחותיהם. קריאתם לחיילי צה"ל לסרב פקודה מסכנת את האומה היהודית כולה, ואין זו הלצה כלל וכלל.

אחת הפרופסוריות שביקשה שלא אציין את שמה, אמרה שהיא עדיין לא יודעת איך להגיב לפוסט החביב אודות חברי הסגל האקדמי הקוראים לסירוב. היא שואלת בינתיים, מדוע אינני מעלה את שמות הסרבנים עצמם. כמו כן, היא אומרת שאינה מעודדת סרבנות, אלא תומכת בזכות המחאה של הפרט. כמרצה באוניברסיטה היא חשה צורך לסייע לאותם סרבנים שהפסידו ימי לימודים בשל ישיבתם בכלא.

זוהי תשובתי: אני רואה בסרבנות של חיילים מכל סיבה שהיא סירוב פקודה ותו לא. אפשר לסרב ליקיצה אל מסדר הבוקר, ואפשר לסרב לפינוי יישובים ברצועת עזה. לכל סירוב פקודה יש את דרגת החומרה שלו.

מאחר שהדיון עוסק בסרבני השמאל, אוכל להציע שישנן ארבע סיבות עיקריות לסירובם לשרת בשטחים:

פחד אמיתי לשרת בקו האש. כבר ראיתי חיילים המטילים מימיהם כשיורים עליהם. איני רואה בעיתיות כאשר חייל מסרב לשרת בשטחים בגין פחד. גם אני חושש לחיי בסיטואציות מסוימות. את החיילים האלה יש לחבק בחום ולא להקניטם.

רצון להתפרסם ויהי מה. ישנה במדינה הזו בעיה קשה ביותר: כמעט כל אדם שני רוצה להיות מפורסם באיזו דרך. ילדות קטנות הולכות לשחקנים זקנים כדי שיתנו להם שיעורי משחק וקורה מה שקורה. שרים רואים כי כבר שבוע לא הופיעו בסי.אן.אן. וכבר מתפטרים. ורבנים, שאף אחד לא שמע עליהם, רוקדים הורה בבית קברות ישן ומקללים את מי שעומד בראש השלטון. אני משער שכמה מן הסרבנים נהנים עד מאד מן החשיפה הטלוויזיונית. עובדה היא שחלקם מעולם לא שירתו בשטחים או נקראו לשרת בהם, ובכל זאת הם מביעים סירוב. תמוה, לא?

פציפיזם. ישנם חיילים אשר מנימוקים מוסריים אינם מסוגלים לשאת בעול הכרוך בשירות בשטחים. אני שמח על כך שישנם בציבור הישראלי אנשים בעלי מצפון ומוקיר אותם. לדעתי הפרטית, עליהם לגשת ביחידות למפקדיהם, להסביר להם מהות הבעיה, ולבקש לשרת במקום אחר. מקובלת עליי גם זכותם של פציפיסטים להתארגן.

לא רוצים לשרת בצבא. יש לא מעט חיילים שנמאס להם. האוכל לא טעים. קר במגדלי השמירה. הזבובים מציקים לעיניים. יש חיילים המורידים פרופיל רפואי בשל כך, אחרים מעלימים את כתובתם, ויש כאלה שמשתמשים בתירוץ העלוב של שליטה על עם זר, כשבקלפי הם מצביעים ימינה מן הליכוד. לא חסרים משתמטים בחברה הישראלית, אך כנגדם עולה שיעור המגויסים בכל שנה ושנה. כבוד הוא לשרת בצה"ל – אולי הצבא הכי הומני בתולדות האדם בזכות חייליו.

הבעיה ביחס לפרופסורים היא אחרת:

את ההקלות שזוכים להם הסרבנים בגין ישיבתם בכלא לא מקבלים סטודנטים המשרתים במילואים.

ישנם פרופסורים שכמעט מסתכנים בבגידה במולדת, רק כדי שלא ינפו אותם כל מיני עורכים מוסלמים של כתבי עת נחשבים בבריטניה. הרצון האישי להתקדם, גובר אצל חלק מהם, על הרצון לסייע לארצם בשעת משבר.

לפרופסורים יש סטודנטים המקשיבים לדבריהם. משום כך, אסור להם לנצל את כוחם לרעה. כמו שאסור להם לפתות סטודנטיות תמימות כדי שתזכינה בציונים גבוהים יותר, כך אסור להם להשתמש בסטודנטים כדי לקדם את שאיפותיהם הפוליטיות.

וכל זאת הוא כאין וכאפס לעומת העיקרון החשוב:

קריאה לסרב פקודה בזמן לחימה כמוה כקריאה למרד, בין אם אלה פרופסורים, רבנים או האזרח הפשוט. אשמח מאד אם יפתחו בהליכים משפטיים כנגד מי שמורד במולדתו.

וברשותכם, כמה מילים לשבחן של נשות "ו'וטש" – אתן ההוכחה הטובה ביותר שאפשר למחות ואף לפעול בדרך דמוקרטית למען משנתכן ועקרונותיכן. אני מודה לכן מקרב לב על עשייתכן החשובה והקשה. אין ספק שמחסומי צה"ל בשטחים יוצרים בעיה מורכבת מאד, ועצם נוכחותכן שם, מסייעת מאד לחיילים לקבל את ההחלטות הטובות יותר. ראוי למדינה שמוקירה את תושביה לזכותכן בפרס על מפעלכן.

כמה עובדות אודותיי בהקשר זה:

אני מצביע למפלגה המצויה בצד השמאלי של המפה הפוליטית.
אני משרת במילואים בשטחים המוחזקים כמעט כל שנה.
אני סולד גם מן הקריאות לסירוב בצד הימני של המפה הפוליטית.
אני מתנגד לאי גיוסם של חרדים, בני מיעוטים ונערות זוהר לצבא, מבלי שיעשו שירות לאומי.

עדכון נוסף: לאחר הבחירות לפרלמנט ברשות הפלשתינית התברר כי תנועת חמאס שניצחה, היא הכוח הדומיננטי בקרב הציבור הערבי בשטחים המוחזקים. תנועה זו שהקימה לה מפלגה, מוכרת על ידי כל בר-דעת כארגון טרור רצחני, ששואף לסלק את היהודים ממדינתם בשיטות של הרג ואימה. הם אינם חפצים לקבל לידיהם את השטחים שנכבשו ממצרים ומירדן במלחמת ששת הימים, אלא שואפים לבטל כליל את קיומה של מדינת ישראל.

בעקבות עליית חמאס לשלטון בחמאסתין פנו עשרות סרבני שירות בשטחים אל מפקדי יחידותיהם לשעבר וביקשו לשוב ולשרת בכל מקום שעליו יחליט צבא הגנה לישראל. לאור ההתפתחות החיובית הזו הנני מבקש מכל החתומים מטה לבטל את תמיכתם בסירוב פקודה, כי בניגוד לעורכי כתבי עת מדעיים בבריטניה שמקדמים את מאמריכם בברכה, ציר הרשע של סוריה-איראן-חזבאללה לא יחוס עליכם אם תיפלו לידיו. הגיעה העת להתעשת.

ראו גם: הראיון הגנוז בנוגע לפרופסורים תומכי הסירוב

אוניברסיטת תל אביב

אהרון אביתר
גיא אבן
ארנון אברון
עדי אופיר
אירית אורבוך
זוהר איתן
גדי אלגזי
מירי אליאב פלדון
בני ארבל
מירה אריאל
מרדכי אריאלי
ענת בילצקי
אבנר בן עמוס
זיוה בן פורת
סיגל בן פורת
לינדה בן צבי
יגאל ברונר
ז'וזה ברונר
רות ברמן
עופר ברנע
רון ברקאי
אותי בת אל
עפרה גולדשטיין גדעוני
יובל גורן
רחל גיורא
סנאית גיסיס
אלי גלזנר
חיים גנז
יוסף גרודז'ינסקי
ישראל גרשוני
בלהה דוידסון הרד
דניאל דור
טומי דרייפוס
אורי הדר
סילבי הוניגמן
ג'וליה הורבט
יורם הירשפלד
תלמה הנדלר
אברהם הפנר
חנה הרצוג
זאב הרצוג
מינה ווילסון
אמנון וולמן
שולה וולקוב
פול ווקסלר
נטע זיו
שלמה זנד
צבי טאובר
חוה יבלונקה
דפנה יואל
עלי יסיף
רעיה כהן
ינון כהן
ג'רלד כהן
חגי כנען
יצחק לאור
אורלי לובין
שמעון לוי
אליה לייבוביץ
חררדו לייבנר
דפנה למיש
אורי מאור
בן ציון מוניץ
ענת מטר
אריאל מירב
רות מנור
שמוליק מרקו
ג'אד נאמן
חנה נוה
יוסף נוימן
יהודה ניני
רוזלי סיטמן
טלי סילוני
איימי סינגר
רקפת סלע שפי
ראובן סרוסי
עובדיה עזרא
אהרון עצמון
עמוס פיאט
תמר פיטרברג
מנחם פיש
עינת פלד
יואב פלד
רבקה פלדחי
גדעון פרוידנטל
אריאלה פרידמן
ליאת פרידמן
איריס פריי
רוני פרצ'ק
משה צוקרמן
ג'ודי קופפרמן
יהודה קופפרמן
ליאו קורי
נורה קורין לנגר
אביעד קליינברג
נפתלי קמינסקי
דני רבינוביץ
טובה רוזן
שרון רוטברד
דנה רון
פרדי רוקם
זאב רותם
צבי רזי
רענן ריין
טניה ריינהרט (נפטרה בינתיים)
אלחנן ריינר
עדנה שביט
עוזי שביט
אהרון שבתאי
אילנה שוהמי
ליאון שלף
רונן שמיר
ישעיהו שן
יהודה שנהב

האוניברסיטה העברית

צח אדם
דוד אנוך
יהודה אנזל
ויקטוריה בוך
רות בטלר
מלאכי בית אריה
לואיז בית לחם
מתניה בן ארצי
יוחנן בן בסט
צבי בנטואיץ'
שלמה בנטין
גרשון בן שחר
שלום בר
מנחם ברינקר
מיכאל ברנדייס
מישל ברקוביאר
עמירם גולדבלום
דפנה גולן
אברהם גל
צ'רלס גרינבאום
אבנר דה שליט
פאני דולז'נסקי
סדרה דיקובן אזרחי
עתניאל דרור
פיטר הילמן
קרולה הילפריך
אריאל הירשפלד
רות הכהן
דון הנדלמן
יעקב הסינג
אלון הראל
אודי הרושובסקי
מרקוס ואסם
יוסף ווידינפלד
אביטל וולמן
ורד ויניצקי
עמיאל ורדי
יוסי זעירא
ענת זעירא
חנן חבר
גלית חזן רוקם
מנחם יערי
אריק כהן
יונתה לוי
נתי ליניאל
ג'ון לנדאו
סטפני מוזס
עוזי מוטרו
נאוה מורן
נינה מיורק
ז'נט מלכין
פאול מנדס פלור
ענת ניניו
גד נתן
אייבי סישל
אמוץ עגנון
דניאל עמית
איתמר פיטובסקי
יורי פינס
שמואל פלג
נורית פלד אלחנן
רומה פלק
רפאל פלק
עמנואל פרגון
אילנה פרדס
מוטי פרי
אהוד פרידגוט
דב פרידלנדיר
אליזבת פריונד
מיכל פרנקל
איתמר צביק
משה צימרמן
דודי צפתי
רונן קדמון
אורנה קופרמן
רז קופרמן
מיכאל קרן
זאב רוזנהק
משה רון
יעקב ריטוב
אילנה ריטוב
ג'וליה רסניק
עידן שגב
ניטה שוחט
דוד שולמן
זאב שטיין
זאב שטרנהל
טוביה שלונסקי
גדעון שלח
בני שנון
ינון שרים
מוריס תובל

אוניברסיטת בן גוריון

גרדה אילתה אלסתר
יעל אמיתי
אריה ארנון
נעמי בן בסט
שמואל בן דור
דן בר און
ניב גורדון
חיים גורדון
עופר גל
לב גרינברג
יצחק דינשטיין
דליה דרעי
ברק וייס
יצחק חן
יוסי יונה
ניצה ינאי
אורן יפתחאל
דפנה לויט
עידן לנדו
פנינה מוצפי הלר
אמנון מייזלס
יצחק (יאני) נבו
דוד ניומן
צבי סולוב
רנה פוזננסקי
דני פילק
עמית פינצ'בסקי
עדי פרוש
איריס פרוש
אלון פרידמן
בקי קוק
שושנה קייני
חנן קיש
סם קפלן
אילנה קראוזמן
אמנון רז קרקוצקין
חגי רם
אורי רם
נעמי שיר

אוניברסיטת חיפה

ענת אריאל
יאיר בוימל
בנימין בית הלחמי
דוד בלנק
אורי בר יוסף
דבורה ברנשטיין
יוסי גוטמן
אילן גור זאב
עמית גזית
אבנר גלעדי
דליה זקש
מאיר חמו
מיכאל יוגב
יובל יונאי
טלי יצחקי
רון כוזר
תמר כתריאל
ג'ויס ליוינגסטון
מיכה לשם
אילן סבן
מיכאל סולטמן
אנה ספרד
חנה ספרן
אברהם עוז
רוני פיסקר
נירה פנסר
קובי פתר
חגי קופרמינץ
דבורה קלקין פישמן
ורד קראוס
הנרי רוזנפלד
אילן תורן

הטכניון

יעקב אושמן
קלמן אלטמן
ארז בראון
חגי גלבוע
דוד דגני
ברונק ויינריב
עופר זיתוני
עירד יבנה
אורי כץ
יעקב כתריאל
יוברט לו יון
מיכאל פריי
דני ריטר
שמאי שפייזר

המכללה האקדמית ת"א יפו

רועי וגנר
רבקה יעקובי
עופר פיין
מיכל פרנס
חנן פרנק
ערן שדך
דורית שוויקי
אברהם שוייגר
דני שפרוך

מכון וייצמן

עופר אהרוני
עודד גולדרייך
יוסף ניר
רון  נעמן
עוזי  סמילנסקי
איתמר פרוקצ'יה
סטיב קרליש
אמיתי רגב
ורד רום קידר
דניאל רורליך

המרכז הבין תחומי

דני בן שחר
מייק דהאן

אקדמיה בצלאל

זיויה
יאיר אביגדור
איל בן דב
יובל בר
עידו ברונו
מיכל ברושי בן לוי
דוד גוגנהיים
דוד גינתון
שוקה גלוטמן
ענת דוד
לנס הנטר
קרן וינר
ראובן זהבי
חיים יעקובי
מיה כהן לוי
מרילו לוין
מירי סגל
אריה סיון
צחי פרבר
יעקב קאופמן
גיל קליין
שמואל קפלן
ענת קציר
שרון קרן
איציק רנרט

מכללת ספיר

דניאל דה מלאך
אורלי סוקר

מכללה אקדמית תל חי

אביהו רונן

מכללה אקדמית אשקלון

מנשה שויד

האוניברסיטה הפתוחה

שמעונה גינצבורג
אמירה גלבלום

המכללה לחינוך ע"ש קיי

דורון נרקיס

המכללה לחינוך גורדון   חיפה

ענת ברנע

המכללה למנהל

ראובן חורש

אוניברסיטת בר אילן

חנה כשר
רימון כשר
בצלאל מנקין
דוד סנש

הקריה האקדמית

אורלי שנקר

מכללת בית ברל

דיאנה סילברמן קלר

מכללת לוינסקי לחינוך

דורית כהן

מכללת רמת גן

יעל ברדה

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.