קורותיה של ארץ אחת

11/07/2005 בשעה 10:17 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על קורותיה של ארץ אחת

סודוקו, בית הדין הרבני, עונת המלפפונים, כמה טוב למות בעד ארצנו. יש יבשות שכל הדברים הללו קורים במשך שנה תמימה.


סודוקו

בשבועות האחרונים שטף את הארץ שיגעון חדש בשם סודוקו, שמתלווה לנהירה ההמונית לטורקיה בשנות ה-90, ולרכישת מכוניות סובארו בשנות ה-80. לכשעצמי, מדובר במשחק משעמם למדי, משום שדי כי אדם יהיה מהיר מחשבה כדי לפתור בנקל את הגרסאות הפשוטות של המשחק, ובמקום לבזבז את שעותיי היקרות בפתרון הגרסאות המסובכות, אני מהרהר על הזמן האינסופי שמצפה לי בגיהינום. משום מה, אני כבר רואה בדמיוני את הפינה שיקצו לי המלאכים: אי שם בתוך קזינו עם חבורת מעשנים, משקאות אלכוהול וסודוקו. אכן, לאחרים השהות בשדה קוצים עם עקרבים היא גיהינום, אך עבורי מדובר בגן עדן נפלא, ובמיוחד אם הנחש עודנו שם. כל אחד והעונש שלו.

בית הדין הרבני

אתמול אישר בית הדין הרבני את נישואיהם של הרוצח השפל ואיזו לריסה. עד עתה לא ממש הבנתי את הדרך בה התקדשה היצור הצווחני הזה. אומרים שעל ידי התכתבות, אולי באמצעות שליח, ואני שואל עצמי מדוע היה על הדיינים למהר. האם לא היה ראוי לשלוח את הנודניקית קודם כול לאותו קורס שעוברות בנות ישראל, כשכל מיני מכשפים מטעם הרבנות מלמדים אותן כיצד לרצות את הבעל, אם על ידי השתחוות, בישול מטעמים, ואפילו כניעה לכל דרישותיו. בימי הביניים היו אנשי הכנסייה הורגים גם את ילדי "המכשפות" לא פעם. במשך מאות שנים, עוד לפני שנולד גרגור מנדל בשעה טובה, ידעו כבר אותם אנשים חשוכים דבר מה חכם – שתכונות עוברות בתורשה מן ההורים לילדיהם. הם חשבו לתומם שכנראה גם תכונות של כישוף. סביר להניח שבאותה תקופה היו מכריחים את הזוג העמירי להזדווג, כדי שיוכלו להרוג בילדיהם. עונשים מוזרים בחרו להם בתקופה ההיא: אם רצחת, נרצח את ילדיך. עין תחת עין ושן תחת שן, קראו לזה פעם, בימים רחוקים של עם ישראל. מכל מקום, אני לא מתנגד להשאיר את לריסה לבד עם הנבל. את מועדי המפגשים ביניהם יש לקבוע כאשר היא נתונה בתקופת הנידה. מעניין מה תסיק הרבנות לאחר שזו תשא ברחמה את הילד של הרוצח. לו אין אלוהים ולא עשרת דברות, כך שברורה התנהגותו הצפויה, אבל מה על הדיינים? שיאכלו את הדייסה שבישלו, ואז נראה מה יאמר הרב ש"ך בקברו.

עונת המלפפונים

עונת המלפפונים הוא הכינוי לחודשי הקיץ המהבילים, בהם שוטפים את מוחנו בידיעות ספורט הרודפות זו אחר זו, כאשר שום אירוע ספורטיבי כלל לא מתרחש. מדובר בתקופת העברות השחקנים והתחדשות הקבוצות, ובדרך כלל מדובר בשעמום מרתק. לדאבוננו, את הכותרות תפסו השנה הסיפורים הבלתי נגמרים על מאמן הנבחרת. ומדוע בלתי נגמרים? כי הרי מונה מאמן והכול מאחורינו. ואני אומר חכו וראו, שום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר (מכירים את הקלישאה?). הכול החל כשמונה מולי קצורין לאמן את נבחרת ישראל בכדורסל. כישלונו היה צפוי מראש משום שכמו השחקן, גם למאמן יש זמנים בהם יורד כושרו, ומולי, שמעולם לא היה בשיאו, דרדר שלא מרצונו את הנבחרת אל השאול. איגוד הכדורסל לא היה צריך לחשוב פעמיים. שני מאמנים בכירים ישנם כיום בישראל: פיני גרשון וצביקה שרף. את אחד מהם היה צריך למנות מיד. במקום זאת חיכו וחיכו וחיכו, ובסוף מינו את דיוויד בלאט לתפקיד הקשה. מלכתחילה היה ברור שישנה פה בעיה, לא בגלל התעודה, אלא בגלל שהוא מאמן בחו"ל. משום מה, לא הצלחתי לתפוש זאת, אבל אולי אני קשה תפישה.

כשמינו את בלאט, היה ברור לכולם שאין ברשותו תעודת מאמן. דיוויד המנומס הבהיר לכולם שבכוונתו להשלים את כל השיעורים. ברם, נוצרה בעיה לא פשוטה. לתלמיד בלאט היה צריך למצוא מורה בבית הספר למאמנים, אולם לא נמצא כזה. בבית הספר למאמנים יש רק מורה אחד שיכול ללמדו אותם השיעורים, ומיהו המורה? דיוויד בלאט בעצמו וכבר שנים רבות, עד כמה שזה נשמע הזוי. אכן, בעיה קשה. לזכותו של בלאט יאמר, שהוא עשה ככל יכולתו להשלים את מכסת לימודיו ולהתייצב לאימוני הנבחרת עם תעודת מאמן. הבעיה לא היתה שלו. כאמור, לא מצאו לו מורה.

לכאורה, מובן כעסו של הציבור על ירמי אולמרט, יו"ר איגוד הכדורסל. הכיצד, שואלים עצמם פרשני הכורסה, בלאט יכול לאמן כל קבוצה בכירה באירופה ופה לא נותנים תעודה? זה אכן מגוחך, אך חוק הוא חוק ואת החוקים יש לכבד. אם נתחיל במאמן ללא תעודה, נגמור בנהג משאית שחוצה מסילת רכבת במקום אסור. בלאט עצמו הבין שטעה כשהסכים לקבל את אימון הנבחרת. אז, חשב שהתפקיד יסלול דרכו להצלחה, אך משהצליחה דרכו גם בלעדי המשימה הקשה, החליט לנצל את תקרית התעודה ולפרוש. טוב עשה, וטוב עשה האיגוד כשמינה את צביקה שרף, אך למה מאוחר מדי?

כמה טוב למות בעד ארצנו

לאחר שהתיישבתי בצילו הקריר של איקליפטוס גבה-צמרת, שאלתי עצמי מדוע צריך להזכיר בכל פעם, שהנעדרת הישראלית באנגליה חששה לשוב ארצה מפחד הפיגועים. מה זו סדרת החינוך שעושה התקשורת לגוויה? האם כבר אי אפשר לכבד אדם אף במותו הטראגי? אני לא מכיר שום ישראלי שעזב את הארץ בגלל הטרור, ולא מאמין שיש ישראלי שבתוך ליבו מסרב לשוב לכאן בגלל הפיגועים. יש הרבה סיבות להגר, והרבה סיבות לא לשוב למולדת, ולנעדרת הישראלית היתה לבטח סיבה אחת כזו. אפילו אמרה הנעדרת לכל אחד את ההבלים הללו, בכדי להסתיר עמוק בתוך ליבה את הסיבה האמיתית, לא צריכה התקשורת לרקוד על דמה רק כדי ללמדנו לקח שכאן הכי טוב להישאר. לי כבר נמאס מכל ההגיגים בנוסח: "יצאנו להתאוורר מהטרור בארץ ותקף אותנו הצונאמי בתאילנד", או "יצאנו לעשן נרגילות בסיני, כי כאן בארץ כבר אי אפשר להיות רגוע, ופתאום פוצצו לנו את הסוכה". אפשר ומותר לצאת מן הארץ, לזמן קצר ולזמן בלתי מוגבל, אפילו לא ביקרנו עשרים שנה בירושלים. הרי אי אפשר לספר בליל שבת לחבר'ה: "הייתי השבוע בעיר העתיקה בירושלים…", מפני שזה לא מותיר רושם מיוחד כמו סיפורי הקזינו בפראג, או הברזים הבלתי מתפרקים באנטליה. יש אומרים, כי גם המגבות כבר קשורות לקיר בשלשלת חזקה. טוב עשו הטורקים שאת המאפרות לא הדביקו לשולחן. עדיין.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.