רגע לפני משפט מוסקבה

28/06/2005 ב- 07:47 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה, ענייני דיומא | סגור לתגובות על רגע לפני משפט מוסקבה

במה שנראה כעוד סוג של עלילת דם בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון, ציוותה התביעה הרוסית לפתוח בהליכים משפטיים כנגד ספר ההלכה 'שולחן ערוך', בטיעון ההזוי כי כתוב בו שנאסר על נשים יהודיות לסייע לגויות בשעת מצוקה, ולכן מדובר בהסתה. לכאורה מדובר בטירוף גמור וחסר פשר, אך בתולדות האנטישמיות, מוכר לנו משפט פאריס שנערך כנגד התלמוד ולאחר שנמצא אשם בדין, נאספו כל עותקיו והועלו באש.


ביום שישי האחרון ציווה התובע הכללי של מוסקבה לפתוח בהליכים משפטיים כנגד ספר ההלכה 'שולחן ערוך', בטיעון ההזוי כי כתוב בו שנאסר על נשים יהודיות לסייע לגויות בשעת מצוקה, ולכן מדובר בהסתה. לכאורה מדובר בטירוף גמור של אדם מוזר בהחלט, אך לא כך הדבר. בתולדות האנטישמיות, מוכר לנו משפט פאריס שנערך כנגד התלמוד, אשר גם נמצא אשם בדין, וכל עותקיו נאספו והועלו באש. קשה גם שלא להיזכר בדבריו של גדול משוררי עמנו, היינריך היינה, "כי במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו גם בני אדם", כאשר שנים ספורות לאחר שהגרמנים העלו באש את ספרי היהודים, החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.

משפט פאריס היה דיון משפטי שהתקיים ב-25 ביוני 1240 בארמונו של לואי ה-9 מלך צרפת, בדבר קללותיהם האיומות של היהודים כנגד נוצרים. על היהודים נאסר להעלות טיעונים משלהם אלא רק להשיב להאשמות שהוטחו בהם, ומשום כך התקשו להתגונן.

כבר בכרוניקה של פרעות תתנ"ו, משנת 1096, מסופר כי דוד בן נתנאל, הגבאי במיינץ, הטיח לפני מותו בפני המון נוצרים הניצבים כנגדו את דברי הנאצה: "ובגיהינום אתם נידונים עם אלוהים שלכם ובצואה רותחת" – התרסה המתייחסת לדברי התלמוד על ישו העתיד להיות נדון בצואה רותחת (בבלי גיטין נז ע"א). המלומדים הנוצריים טרחו למצוא את המקור לדברים בספריהם של היהודים, והוא ידוע כבר ממכתבו של האפיפיור אינוקנטיוס ה-3 לפיליפ אוגוסט מלך צרפת משנת 1205. גם בחיבור הלטיני Fabula ineptissima מימי הנרי ה-2 מלך אנגליה מסופר על יהודי שצלב ילד נוצרי והחביא את גופתו במחראה. מן הסתם, בגלל האזכור בתלמוד.

גידופי היהודים שימשו אמתלה נוחה לכנסייה כדי להצר ולהגביל עוד יותר כופרים מוסלמים ויהודים, ונוצרים שסטו מדרך הישר, שמהתחזקותם חששה. היא ציוותה להעמיד את היהודים למשפט. הוחלט להאשימם על הכתוב בתלמוד, משום שעל הכתוב בתנ"ך לא יכלו הנוצרים לשפוט את היהודים, כיוון שהוא חלק מכתבי הקודש שלהם.

בחבר השופטים השתתפו אנשי הכמורה הגבוהה בפאריס. את הכנסייה ייצג יהודי מומר בשם ניקולס דונין, אשר הכיר את התלמוד וידע לקרוא גם את חלקיו הכתובים בארמית. את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפאריס. ניקולס דונין ציטט מן התלמוד קטעים שונים כגון הפתגם 'הטוב שבגויים הרוג' ואת ברכת המינים, וטען כי התלמוד מצווה על כפירה ועל איבה כלפי הנוצרים ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול אותו וגם להרגו. הרבנים מחו והשיבו כי התלמוד דן רק בנוכרים שחיו בזמן חיבורו. הם תיארו את היחסים הטובים שבין היהודים לשכניהם הנוצרים כהוכחה שאינם מצווים לשנוא את הגויים. אולם כל זאת לא הועיל ובסיום המשפט דן חבר השופטים את התלמוד לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. במשך כשתי יממות שרפו הצרפתים בפאריס את כל הספרים שאספו.

המשנה והגמרא מהווים ביחד את התלמוד. המשנה היא סידור התורה שבעל פה בספר חוקים בעל שישה סדרים. את התורה שבעל פה מסר משה רבנו לזקני העם על מנת לפרש את התורה שבכתב. הזקנים מסרו אותה בעל פה מדור לדור, אך בעקבות השינויים החברתיים והפוליטיים במרוצת הדורות, התרבו עד מאד המחלוקות שלא באו על פתרונן. מתוך הצורך לסדר את התורה שבעל פה, ולקבוע בסיס מוצק ומוכר לפתרון חילוקי הדעות, סידר רבי יהודה הנשיא, בשנת 200 בקירוב, את המשנה. בדומה לתורה שבכתב, היתה המשנה עצמה נושא לדיונים רבים שמטרתם היתה לקבוע את ההלכה המחייבת. דיונים אלה נמשכו, הן בארץ ישראל והן בבבל עד שנת 500 בקירוב, אז כונס כל חומר הדיונים בגמרא. לפיכך, נחשב התלמוד לפירוש המוסמך של התורה שבכתב.

אולם לשון התלמוד קשה היא, ולא תמיד אפשר למצוא בו את פסק ההלכה. לעיתים קרובות מביאה הגמרא פירושים שונים לאותה משנה, ואפילו דעות שונות של חכמים שחיו בדורות שונים, וזאת מבלי שתפסוק באופן סופי את ההלכה המחייבת. בשל הקשיים בהבנת התלמוד והשינויים המתמידים במצב ההיסטורי, התפתחה ספרות השאלות והתשובות של תקופת הגאונים. הרמב"ם, שמצא מגרעות בעבודת קודמיו, פרסם את 'משנה תורה' – סיכום הכולל את כל החומר ההלכתי אשר היה ידוע לו, ממוין לפי נושאים, עם פירושים חד-משמעיים ובעברית שווה לכל נפש.

יוסף קארו שגורש מספרד בהיותו בן 4, הגיע לצפת הקדושה בהיותו בן 48 וכעבור שנתיים הוסמך לרב, תוך מחלוקת קשה בדבר חידוש הסמיכה בארץ ישראל. בשנת 1563 השלים את ספרו 'שולחן ערוך' שהיה קצר יותר מ'משנה תורה', כי במקום להביא בו מובאות מן המקרא, דיונים פילוסופיים וחומר מן האגדה, הוא כלל רק את אשר נזקק לו יהודי בבואו לחפש הלכה כלשהי, ואשר חפץ לעשות זאת בקלות ובבהירות. רבי משה איסרליש שחי בקרקוב שבפולין ראה כי בספרו של רבי יוסף קארו ישנה העדפה ברורה למנהג הספרדי, ועל כן החליט לתת ביטוי למנהג יהודי אשכנז. מאז הוסיף את הערותיו בנוסח המוכר בשם 'מפה', היה 'שולחן ערוך' לספר המחייב את היהודים כולם. 'קיצור שולחן ערוך' פורסם בשנת 1894 בידי רבי שלמה גאנצפריד, והוא מקיף רק את ההלכות החלות על יהודי בן תקופתנו. עתה, החליטה התביעה הרוסית להעמיד למשפט את הנוסח המקוצר של 'שולחן ערוך', במה שנראה כעוד סוג של עלילת דם בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון.

מילות מפתח ומילים חלופיות: שולחן ערוך, תלמוד, משנה, תורה שבעל פה, משפט פריס, משפט פריז.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.