עץ תמר שעבר את גילו של מתושלח

18/06/2005 בשעה 21:03 | פורסם בהספרייה המדעית | סגור לתגובות על עץ תמר שעבר את גילו של מתושלח

לא מכבר התבשר העולם כי באחת החממות של קיבוץ קטורה שבנגב, צומח שתיל של עץ תמר, אשר נבט מזרע ישיש בן אלפיים שנה. זה נתגלה בחפירות מצדה. מלבד התקווה שיחשוף את סודות העבר, הרי שמדובר בשיא של כל הזמנים, כי מעולם לא נבט זרע כה עתיק יומין. אין להתפלא כי זכה לכינוי "מתושלח".


במרכז לחקר הרפואה הטבעית ע"ש לואיס בוריק ב"הדסה" אשר בירושלים, עוסקים בחקר צמחי מרפא מאזור המזרח התיכון, בין השאר. מכיוון שחלק מן הצמחים הללו כבר אינם קיימים, הרי שהעבודה מתמקדת באיסוף מידע היסטורי אודות השימוש שנעשה באותם צמחים, על ידי העמים שישבו באזורנו בימים עברו. בין צמחי המרפא הללו כלול גם התמר (Phoenix dactylifera), אך הזן הרפואי שהיה קיים בארץ כבר נכחד מן העולם. והנה, באחד הימים נתברר לד"ר שרה סלון מ"הדסה", כי לפני כשלושים שנה נמצאו כמה גרעיני תמרים בחפירות האתר הארכיאולוגי במצדה, שתוארכו לשנת 65 לספירה, ומאז נשמרו באוניברסיטת בר אילן. ד"ר סלון פנתה לפרופ' מרדכי קילס, מנהל היחידה לארכיאולוגיה בוטנית בבר אילן, וביקשה ממנו כמה זרעים על מנת לנסות ולהנביט אותם. לאחר התעקשות קלה הסכים קילס לספק לה שלושה זרעי עץ תמר, מתוך ידיעה מוקדמת שכל עמלה יהא לשווא.

את זרעי התמר הביאה ד"ר סלון לד"ר איליין סולוויי מקיבוץ קטורה, הנחשבת מומחית לגידול צמחי מדבר, אך גם היא היתה ספקנית לגבי הצלחת ההנבטה. הזרעים הושמו במים חמימים ואחר הוטבלו בחומר המסייע לצימוח שורשים וגם בדשן אורגני עשוי מאצות. בינואר 2005 נזרעו הזרעים בעציצים חדשים, חוברו למערכת ההשקיה והונחו בחדר מבודד עד כי נשכחו שם. שבעה שבועות לאחר מכן נבט אחד מהם, להפתעתה והתרגשותה של סולוויי. השתיל כונה "מתושלח", על שם הדמות המקראית, ואשר עליו נאמר כי חי כמעט אלף שנה. גובהו היום כשלושים ס"מ והוא נושא כבר שבעה עלים. כעת ממתינים שהתמר ימשיך לצמוח ויחשוף את סודות העבר, בתקווה שאם מדובר בעץ נקבי, יהא אפשר לבחון האם פירותיו הינם בעלי סגולות רפואיות, כדי שאולי תרופות עתיקות יומין תהיינה התרופות של ימי המחר.

תרבות גידול התמר בארץ

זני התמר הגדלים כיום בישראל מקורם בחו"ל. עם חורבן יהודה, לאחר כשלון מרד בר כוכבא, פסק בה גידול התמרים והזן "תמר רפואי" (Judean date palm) נעלם מן העולם. רק בימיה של הציונות, תוך יגיעה רבה וסכנת נפשות, הובאו לארץ שתילים ממרכזי גידולם בדרום עיראק, כדי לשקם את תרבות גידול התמר בארצנו. על חשיבות גידול התמר בארץ בתקופה הקדומה אפשר ללמוד מן המטבעות העתיקים שנמצאו עד כה: שמעון החשמונאי טבע מטבע ועליה צורת עץ תמר, שמתחתיו שני סלים מלאי פירות התמר. ואילו אספסינוס חקק במטבע הניצחון על יהודה עץ תמר, שמתחתיו שפופה בתולת בת ציון ביגונה.

התמר דורש אקלים חם ומים רבים, ולכן גדל ליד נאות מדבר, שם מי התהום מתוקים וגבוהים. העץ התמיר בולט במרחבי המדבר החשופים ונראה עד למרחוק. על כן, אצל ההולך במדבר מראה הדקלים מהווה בשורה של צל ומקורות מים. התמר מוזכר בשבעת המינים בהם התברכה ארץ זבת חלב ודבש (התמרים). מכל ארבעת המינים מברכים רק על נטילת לולב התמר. אולי משום שהתמר נחקק עמוק בלב עם ישראל בתקופת נדודיו במרחבי המדבר.

לתמר שימושים רבים: ידוע כי הפרי נאכל על ידי האדם משחר ההיסטוריה, וגלעיניו נמצאו לא רק במצדה, אלא גם באתרים פרהיסטוריים. הסיבים המצויים בגזע התמר משמשים לעשיית חבלים. הסנסנים (אשכולות הפרחים והפירות) משמשים לכברה לאחר הסרת הפרי מהם. הענפים הקצרים עליהם נישאים הפירות נקלעים לשם הכנת נפות. החריות (העלים היבשים הארוכים) משמשות לסכך ולקליעת סלים. גזעי התמרים משמשים כקורות לבנייה. פרי התמר הוא בעל ציפה רכה העשירה בויטמינים, חלבונים ופחמימות. מן הגרעינים אפשר להפיק שמן או לטחון אותם כדי שישמשו למאכל הבהמות. חז"ל היטיבו לבטא זאת באומרם: התמר הזה אין בו לא עקומים ולא סיקוסים וצלו רחוק. תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורית לקרות בהם את הבית (בראשית רבה מ"א).

עץ תמר נמנה על משפחת הדקליים. זהו עץ דו-ביתי, כלומר הפרחים הזכריים גדלים על עץ אחד והפרחים הנקביים על עץ אחר (לעצים חד-ביתיים יש גם פרחים זכריים וגם פרחים נקביים, אך אלה אינם פורחים בו זמנית כדי למנוע האבקה עצמית). בפרחים הנקביים ישנם עליים בלבד ומהם מתפתח הפרי. הפרחים הזכריים מכילים רק אבקנים. ההאבקה נעשית על ידי הרוח, ולכן יש לתמר זכר יחיד כמות גדולה של אבקה בתפרחת המספיקה למאה עצי תמר נקביים. ריבוי האבקה מבטיח את הצלחת הרבייה, משום שחלק ניכר ממנה תיזרה לרוח, ותתפזר לשווא, מבלי שתגיע לתעודתה.

חכמינו הקדמונים הכירו יפה את הצמח ואת דרך רבייתו: מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. עבר דקלאי אחד וראה אותה, אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה. והביאו ממנו והרכיבן אותה. מיד עשתה פירות (במדבר רבה ג). במידה ש"מתושלח" הוא זכר, אפשר לנהוג כעצת חז"ל ולהוציא לפועל את האבקת התמרים באופן מלאכותי. לשם כך קושרים שזרה של פרחים אבקנים לשזרת פרחי הנקבה שבצמרת העץ, ובכך מוותרים על הסתמכות אקראית של האבקת הפרחים הנקביים באמצעות הרוח. כמובן, מלבד החשיבות ההיסטורית, הרפואית והחקלאית שטמונות בשתיל "מתושלח", ישנה גם חשיבות מדעית לזרע שהצליח כנגד כל הסיכויים לנבוט לאחר אלפיים שנה.

נביטה מזרעים עתיקים

מאז ומתמיד ידעו רודפי גוזמאות לספר על נביטת גרגירי דגניים מתקופת הפרעונים, או על נביטת גרעיני תירס שנמצאו בקברים עתיקים באמריקה. בניגוד לסיפורי בדים אלה, שיש ספק רב באמיתותם, ידועות למדע כמה דוגמאות מאלפות של נביטה מזרעים עתיקים.

בארגנטינה נמצאו זרעים של Canna compacta כלואים בתוך קליפת אגוז ששימשה כרעשן, ומקצת הזרעים הכלואים באגוז שמרו עדיין על חיוניותם. אין ספק שהזרעים הוחדרו לאגוז בהיותו רך, ומכאן שגילם אינו עולה אפוא על גילה של קליפת האגוז. גיל הקליפה שנקבע על פי שיטת פחמן 14 היה 600 שנה.

בשנת 1932 מצא בוטנאי יפני זרעי לוטוס הקבורים בעומק של כמה מטרים, בקרקעית אגם שהתייבש במנצ'וריה הדרומית – אזור שבו אין הלוטוס מצוי עוד. החוקר היפני ביקש להנביט את הזרעים. כדי להקל על הנביטה גירד חלק מהם בפצירה, וחלק מהם השרה בחומצה גופריתית מרוכזת. לאחר שהוכשרו לכך התחילו לספוג מים ולנבוט. זרעים אלה עוררו התעניינות רבה בעולם, ובתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 הובאו כמה זרעים גם לארצות הברית, שם החליטו לתארך את גילם לפי קביעת ריכוז פחמן 14 שבהם. נתברר כי זרעי הלוטוס הללו היו בני מאות שנים. הצמחים שצמחו מן הזרעים העתיקים היו רגילים לחלוטין, והם החלו לפרוח כשלוש שנים לאחר זריעתם. מבקרים רבים נהרו כדי להיווכח בפריחתם של אותם לוטוסים מופלאים.

בשנת 1879 החלה ראשיתו של ניסוי מעניין בידי ו'יליאם ביל (William Beal) ותלמידיו במישיגן, על מנת לעמוד על חיוניותם של זרעים שונים. ביל אסף חמישים זרעים מעשרים מיני צמחים עשבוניים שונים, ובסך הכול נמנו אלף זרעים בניסוי. את הזרעים הניח בבקבוקים אשר מילא אותם בחול, ואחר הטמינם בעומק של חצי מטר בקרקע. בכל כחמש שנים היו ביל ותלמידיו חופרים בקרקע ומוציאים בקבוק אחד, כדי לבדוק את כושר נביטתם של זרעי המינים השונים. כך נהגו עד שנת 1922 ומאז נתארך המרחק בין בדיקת חיוניות הזרעים לעשר שנים בקירוב. נמצא כי זרעיהם של ארבעה מינים איבדו את כושר הנביטה בתוך חמש שנים, ואילו זרעיהם של אחד-עשר מינים נותרו חיוניים גם כעבור עשרים וחמש שנים. בתום חמישים שנה מתחילת הניסוי שמרו זרעים של חמישה מינים על חיוניותם: בוצין – 62 אחוז, חומעה – 52 אחוז, נר הלילה – 38 אחוז, כרוב שחור – 8 אחוז, ארכובית – 4 אחוז. כעבור שבעים שנה נותרו רק מעט זרעים חיוניים מבוצין, חומעה ונר הלילה. לאחר מאה שנה שמרו עדיין 42 אחוז מזרעי הבוצין על חיוניותם. מתוצאות הניסוי נראה כי חיוניותן של קבוצות זרעים הולכת ומתמעטת במהלך הזמן, ולא כל הזרעים מאבדים את כושר נביטתם בבת אחת.

המאפיינים של צמחי הזרע

הזרעים בעולם הצומח הם אמצעי הרבייה העיקרי או היחידי במרבית המינים. זרעים יכולים להיות זעירים ביותר כמו אלו של הסחלבים, אשר שני מיליונים מהם שוקלים בקושי גרם אחד, וגדולים ביותר כמו אגוז הקוקוס שמשקלו מגיע לקילוגרמים אחדים. לא לכל הצמחים יש זרעים. לטחבים אין זרעים וישנם גם צמחים וסקולריים ללא זרעים, כמו הצמחים בעלי הקשקשים. אצל צמחים חסרי קשקשים, גם חשוכי העלים וגם השרכים, הם חסרי זרעים. הצמחים חסרי הזרע מתרבים באמצעות נבגים.

תהליך הרבייה אצל צמחי הזרע מתחיל לאחר שהאבקנים זורים את אבקתם על צלקת העלי, אז נטמעת האבקה בחומר הדביק והמתקתק שבראש העלי ומתחילה לנבוט. גרגרי האבקה נהפכים לגלילים דקים, אשר מחליקים לתחתית עמוד העלי, עד הגיעם אל השחלה. כאן מתלכדים גרגרי האבקה עם ביציות השחלה ומתבצעת ההפריה. לאחר הפריית תא הביצה מתפתח הזרע מהביצית והפרי מתפתח מן השחלה. בצמחים חשופי זרע, כמו אצל אורן קנרי, ארז אטלנטי, גינקגו דו-אונתי ואחרים, אין הזרעים טמונים בתוך שחלות. אצל צמחים מכוסי זרע כמו בעלי הפרחים, מתפתחים הזרעים בתוך שחלות, ולכן מוצאים אותם אחרי כן בתוך הפירות.

כל זרע מכיל בסוף תהליך התפתחותו את העובר, שהוא ראשיתו של צמח הצאצא. סביב העובר נוצר מלאי מזון שצריך להספיק לו בימי חייו הראשונים, עד שיגדל די הצורך ויוכל להצמיח עלים שיכלכלו אותו. חומרי המזון של הזרע נאגרים בפסיגים. ישנם צמחים דו-פסיגיים וישנם חד-פסיגיים כמו עץ תמר. סביב מאגר המזון נרקמת הקליפה, המהווה את מעטפת ההגנה מפני התייבשות ומפני נזקים מכניים. לקליפה יש תפקיד חשוב גם בבקרה על הנביטה.

הזרע במצבו זה מכיל מעט מאד מים, ומשום כך רמת הפעילות המטבולית בו היא אפסית. קצב הנשימה איטי ביותר וכמעט בלתי ניתן למדידה. הזרע נמצא במצב מנוחה עד שייווצרו התנאים הרצויים לנביטתו. פעילותו החיונית עולה עם עליית שיעור המים בזמן הנביטה. לא כל זרע חדיר למים בצורה שווה. יש שקליפת הזרע אינה חדירה למים, והזרע אינו נובט עד שחיידקים מסוימים הורסים את הכיסוי הבלתי חדיר למים. קיפאון והפשרה גם הם מסוגלים לסדוק את הקליפה. אפשר לפצוע את הקליפה של הזרע על ידי גירוד בפצירה או במכונה מיוחדת לכך. יש שממיסים את הקליפה בחומצה. ניסו להשפיע על סידוק הקליפה בעזרת גלי אולטרא סאונד והתוצאות היו משביעות רצון. ספיגת המים מתפיחה את הזרעים עד מאד, ובעבר, כאשר הפליגו אוניות עץ בימים, הקפידו הימאים למנוע כל רטיבות במחסן הזרעים, אחרת היתה עלולה הספינה להינזק כתוצאה מן התפיחה. במקרים מסוימים, זרעים מסוגלים לסדוק סלעים אם נפלו לתוך חריצים ואחר הורטבו במי גשם.

חיוניות של זרעים

כדי שזרע יוכל לנבוט עליו להיות חיוני. זרע חיוני הוא זרע שהעובר בתוכו חי ויכול להתפתח לנבט בתנאים מתאימים. אורך הזמן שבו נשמרת חיוניותו של זרע נקבע על ידי גורמים תורשתיים, ותלוי גם בתנאי אחסונו. תנאי הסביבה הם הקובעים אם הזרע ישאר חיוני לתקופה הארוכה ביותר האפשרית מבחינה תורשתית, או שיאבד את חיוניותו מוקדם יותר. ככל שתנאי הסביבה מונעים את הגברת הפעילות המטבולית, כך תישמר חיוניותו של הזרע לתקופה ארוכה יותר. אחסון בתנאי יובש, בטמפרטורה נמוכה ובריכוז נמוך של חמצן או בריכוז גבוה של פחמן דו-חמצני, מאפשר בדרך כלל לזרע לשמור על חיוניותו. עמידות זו קשורה, בין השאר, בתכולת המים הקטנה יחסית וברמת המטבוליזם הנמוכה בזרע. הזרעים המאריכים חיים הם בעלי קליפות עבות וקשות, אשר המים והחמצן אינם יכולים לחדור לתוכם בקלות. לעיתים קרובות זרעים שומרים על חיוניותם גם בתנאי סביבה קיצוניים. יש בהם העשויים לעמוד אפילו בטמפרטורות גבוהות מאד כמו 90 מעלות צלזיוס, או נמוכות מאד כמו 150 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.

תוחלת החיים של הזרעים שונה אצל צמחים שונים. יש זרעים המאבדים את כושר הנביטה ימים אחדים לאחר הבשלתם. זרעים מסוימים כגון זרעי הצפצפה, הערבה והאשל חייבים לנבוט בעונה שבה הם נוצרים, אחרת לא ינבטו בכלל. יש המאבדים את כושר נביטתם לאחר חודשים אחדים כגון החמנייה והפשתה. כנגדם ישנם זרעים שאינם נובטים אלא לאחר תקופת תרדמה. רוב הזרעים שומרים על חיוניותם במשך שנים אחדות או אפילו שנים רבות, כמו במקרה של גרגרי החיטה. זרעי הלוטוס הם בעלי חיוניות ארוכה ביותר, ויכולים לנבוט אחרי עשרות שנים ואף יותר.

למרות חשיבותה של סביבה יבשה לשמירת חיוניותו של הזרע, הרי במעט המקרים, יש זרעים המאבדים את חיוניותם בעקבות ייבוש יתר. בלוטי אלון מצוי מאבדים את חיוניותם לאחר שהפסידו מים בשיעור של 15 אחוז ממשקלם בלבד. בבלוטים הנופלים בשטח חשוף נמשך תהליך זה כשבועיים. רק בלוטים המגיעים לפינות מוגנות המכוסות בעלים שנשרו על הקרקע, שומרים על כושר נביטה זמן רב מזה. לפיכך, לכל מין יש תנאים מיטביים ייחודיים לאחסונו, ואין לדבר על תנאים אחידים שבהם יש לאחסן זרעים כדי שיישמרו על חיוניותם. כמובן, כדי שזרע חיוני יוכל לנבוט, יש לספק לו את תנאי הסביבה אשר הוא נזקק להם כמו טמפרטורה מתאימה, לחות מתאימה וכיו"ב.

ציפורנית צרת-עלים הצליחה להתפתח מרקמת פרי קפואה בת 32 אלף שנה

מזה שנים רבות מנסים מדענים מכל רחבי העולם להנביט זרעים עתיקי-יומין, אך ללא הצלחה מרובה. השיא של כל הזמנים עודו שייך לתמר רפואי בשם "מתושלח", שהונבט בקיבוץ קטורה בשנת 2005 מזרע בן אלפיים שנה. מדענים מרוסיה העדיפו, אפוא, לנסות שיטה אחרת כדי לגדל צמחים בני דור שפרח בתקופה הפרהיסטורית. באמצעות רגנרציה – היא יכולתם של יצורים מסוימים לגדל מחדש חלקי גוף לאחר קטיעתם –  הם הצליחו להצמיח על מצע גידול מיוחד 36 פרטים של ציפורנית צרת-עלים (Silene stenophylla), בהשתמשם ברקמות שהוסרו משלושה פירות שנמצאו במחילות סנאים בקרקע הקפואה בסיביר. זמן קצר אחרי שנחפרו על ידי הסנאים, לפני כ-32 אלף שנה, נסתמו המחילות על ידי עפר שעף ברוח, ונותרו בקור נצחי של 7- מעלות צלזיוס. באחדים מתאי האחסנה שבמחילות נמצאו הפירות.

לקריאה נוספת:

Frank Telewski & Jan Zeevaart. 2002. The 120-yr period for Dr. Beal's seed viability experiment. American Journal of Botany. 89: 1285-1288

Sarah Sallon, Elaine Solowey, Yuval Cohen, Raia Korchinsky, Markus Egli, Ivan Woodhatch, Orit Simchoni & Mordechai Kislev. 2008. Germination, Genetics, and Growth of an Ancient Date Seed. Science 320, No. 5882: 1464

Svetlana Yashina, Stanislav Gubin, Stanislav Maksimovich, Alexandra Yashina, Edith Gakhova & David Gilichinsky. 2012. Regeneration of whole fertile plants from 30,000-y-old fruit tissue buried in Siberian permafrost. Proceedings of the National Academy of Sciences.

מילות מפתח: עץ תמר רפואי, זרע, זרעים, צמח, צומח, צמחים, נביטה

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.