גלות בת אלף ומאתיים שנה בלבד

17/06/2005 ב- 09:05 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על גלות בת אלף ומאתיים שנה בלבד

הכול מדברים על גלות יהודית בת אלפיים שנה, אף שזו קצרה בהרבה. את אשמת הגלות מטילים על הרומאים למרות שכלל אינם קשורים בה. על כן, מי הם הצבאות שגירשו את עם ישראל מארצו? מיהי האומה שעל היהודים לתבוע ממנה מחדש את מולדתם? ובכלל, האם ישנו צידוק היסטורי להקמת מדינת ישראל?


"התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו" היא מדויקת מבחינה כרונולוגית. בשנת 63 לפנה"ס, השתלט פומפיוס המצביא הרומי על ירושלים ומאז אותם ימים ועד שנת 1948, לא נתקיים בארץ ישראל שלטון יהודי עצמאי. אולם לביטוי "אלפיים שנות גלות" השגור בפי העם, אין כל אחיזה היסטורית. צירוף מילים זה כה טבוע בלב האומה היהודית, עד כי גם כותב שורות אלה נוהג להשתמש בו לא אחת בהיסח הדעת.

הכול מדברים על הרומאים האשמים בגלות ישראל האחרונה, למרות שהעובדות מספרות אחרת: פומפיוס לא הגלה את עם ישראל מארצו. גם טיטוס שהחריב את בית המקדש בשנת 70, וגם אדריאנוס שסיכל את מרד בר כוכבא בשנת 135, לא פעלו להגליית היהודים ממולדתם. לאמיתו של דבר, הגלות היא בת אלף ומאתיים שנה, ואף זוהי תקופה ארוכה למדי שיש להצטער עליה. לרומאים עצמם, כמובן, אין כל קשר אליה.

מהי בעצם גלות יהודית

את ההגדרה 'גלות יהודית' יש לבאר. יהדות מכנסת במינוחה אומה יהודית, דת יהודית ולאומיות יהודית. אומה יהודית, או עם ישראל, משמעה קולקטיב של אנשים יהודים שמבדילים עצמם מבני אומות אחרות. כך שייכים יהודים מישראל ויהודים מקנדה לאותה אומה. דת יהודית משמעה האמונה בתורת משה, גם מבלי לקיים את כל מצוותיה. לאומיות יהודית משמעה קיום חיים לאומיים של יהודים. במקום שלא מתקיימים בו חיים לאומיים של יהודים אין שם לאומיות יהודית.

הלאומיות היהודית בימי קדם היתה מושתתת על מוצא משותף ועל דת ייחודית רק לה, ולא על ישיבה משותפת במקום מסוים. כל היהודים דאז ראו עצמם בני אותם לאום, בין אם ישבו בארץ ישראל או מחוצה לה. גם בימינו מתקיימת הלאומיות היהודית לא רק בארץ ישראל, אלא גם בפזורה היהודית שמחוצה לה, אם כי זו כבר אינה מושתתת על מוצא משותף, אלא בעיקר על ערכי תרבות שבני לאומים אחרים אינם אוחזים בהם. הלאומיות היהודית המתקיימת בקנדה שונה מן הלאומיות של לא-יהודים בקנדה, ושונה מן הלאומיות היהודית במדינת ישראל. אולם זוהי לאומיות יהודית לכל דבר.

הפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל התקיימה מקדמת דנא. לפיכך יש להבחין בין גלות ובין תפוצות: ישיבתם של רבים מבני האומה היהודית ואפילו של רובם מחוץ למולדת אבותיהם אינה בגדר גלות כלל, כל עוד נשארה ארץ ישראל בבעלותה של האומה היהודית או שאפשר היה לקיים בה חיים לאומיים. מעת שיהודים לא יכלו לקיים חיים לאומיים בארץ ישראל אז החלה הגלות. האחרונים שמנעו מן היהודים לקיים חיים לאומיים בארץ ישראל היו הכובשים המוסלמים.

הכיבוש הרומי שהוביל לקץ בית שני

לאחר שהשתלטו הרומאים על ירושלים וניתצו את חומותיה בשנת 63 לפנה"ס, ראשית מעשיהם היתה החזרת היוונים לערי החוף הארץ-ישראלי, שמהן גורשו על ידי המלכים החשמונאים. כך הפכו היהודים למיעוט ברוב ערי החוף. כשנבזז בית המקדש לחרונם הרב של היהודים, התבררה עד תומה הקוטביות העצומה בין התפישה האלילית של הרומאים שהעניקה מעמד של אלים גם לקיסרים, וראתה בפולחן האלילי ביטוי של נאמנות לאימפריה, לבין התפישה המונותיאיסטית היהודית שהיתה מלווה באמונה בגאולה, ובציפייה מתוחה לקראתה.

המלך הורדוס שנתמנה בחסדי הרומאים, למורת רוחו של העם, הנהיג את ממלכתו ביד קשה. בנסותו להתחבב על נתיניו השיב עטרה לבירת ישראל ובנה בה ארמונות נשגבים. הורדוס אף הקים מחדש בית מקדש מפואר שנודע לתהילה גם בארצות שכנות. בתלמוד הבבלי נאמר כי מי שלא ראה ירושלים בתפארתה, לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבנייתו, לא ראה בניין מפואר מעולם (סוכה, נא ב).

כשתם שלטונו של הורדוס, הכביד עוד יותר עול המיסים שהוטל על היהודים, שכן שילמו הם לא רק לקופת האוצר ברומא, אלא מוכרחים היו גם למלא את כיסיהם של הנציבים הרומיים, וכמו כן, לספק את תאוות הבצע של פקידיהם. הנציבים לא הסתפקו בעשיקת האומה בלבד, וגרוע מכך היה שחיי היהודים נחשבו עבורם שווים כקליפת השום. בכל גילוי של התנגדות ביצעו הנציבים טבח המוני, לרוב בהר הבית, כשההמונים התאספו בו לחוג את החגים. על גילוי של מרדנות ולו רק במחשבה פסיבית על תקוות משיחיות, הוקעו היהודים על צלבים ומתו מוות איטי ורב ייסורים. לא רק את ישו צלבו הרומאים אלא גם משיחים נוספים מטעם עצמם, שהלכו והתרבו בהשפעת המצב הנואש ובשל הציפייה לגאולה. ההתנגשות ההרסנית עם האימפריה הרומית האדירה היתה בלתי נמנעת. המרד הגדול עמד להיפתח.

מלחמת החורבן נסתיימה בשנת 70 כשכבש טיטוס את ירושלים. בית המקדש נשרף והעיר שהיתה לעיי חורבות, נהרסה עד היסוד. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו אי אפשר היה להכיר שהיה בה אי פעם ישוב (מלחמות היהודים, ז 3). על חורבותיה של העיר הוקם המחנה לחיילי הלגיון העשירי. ההרס היה ניכר ביותר ביהודה, שהרבה מיישוביה חרבו או נידלדלו, אך גם בשאר חלקי הארץ הורגשו התוצאות הקשות של המלחמה.

מספר החללים במלחמה הגיע למאות אלפים. רבים מאד מתו ברעב ובמגפות. במשך זמן מה לאחר המלחמה היה דם יהודים נחשב להפקר, ובפרעות שנערכו בערים מעורבות נהרגו אלפים. מרובים היו המקרים של קידוש השם בשעה שרצו לכפות על היהודים לטמא את עצמם במאכלות אסורים או לחלל את קדושת התורה והם סירבו. רבבות נמכרו לעבדים ונשים אולצו לשמש שפחות מין. שבויים שהובאו לתיאטראות, עונו קודם שהוצאו להורג.

לא טוב מזה היה המצב הכלכלי ששרר בארץ. מספרם של השדות שנשרפו ויצאו מכלל שימוש במשך שנות המלחמה היה מרובה לאין שיעור. השלטון הרומי אף החרים קרקעות רבות מידי היהודים והפך אותן לרכוש הקיסר. עבודות הכפייה והמיסים הכבדים שהוטלו על הישוב המדולדל הגדישו את סאת האסונות והפגעים. אך למרות החורבן עדיין היו היהודים רוב באוכלוסיית הארץ, ובהדרגה הפכה יבנה למרכז חיי הרוח בארץ ושימשה גם כמרכזו של העולם היהודי.

עליית אדריאנוס לשלטון ברומא

לאחר מותו של הקיסר טריאנוס בשנת 117, שבימי כהונתו חרבה כמעט כליל יהדות מצרים בעקבות התמרדותה, ירש את כיסאו אדריאנוס (הדריאנוס בתעתיק מודרני). כיוון שנולד בהיספניה, דאג הקיסר החדש לפרובינקיות הרבה יותר מאשר לעיר רומא, וביקש ליזום בכולן מפעלים רבים של בנייה, שיקום ושיחזור. אדריאנוס גם עשה שני מעשים שעוררו בלב היהודים תקווה גדולה: הוא סילק ממשרתו את הנציב השנוא לוסיוס קויטוס, והעניש בחומרה את היוונים שניסו לחסל את שרידי היהודים באלכסנדריה. הוא ביקש גם להגיע להסדר עם היהודים בארץ ישראל בדרכי נועם, ובקרב היהודים נפוצו שמועות שהוא מתכנן לבנות מחדש את בית המקדש ולשקם את ירושלים מחורבנה.

התוכניות הללו עוררו שמחה והתלהבות בלב היהודים בארץ ובתפוצות. רבים ביקשו לתרום כספים להקמת המקדש, אשר לכינונו מחדש ציפו כל כך מאז החורבן. הבשורה גם חידשה את התקוות המשיחיות לגאולה. אלא שאדריאנוס חשב כנראה על בנייתו מחדש של מקדש שבו יוכל הוא עצמו להשתתף בהקרבת הקורבן. כאשר הבין שהיהודים לא יניחו לנוכרי להיכנס לבית מקדשם, חזר בו מתוכנית הבנייה.

היתה זו נקודת מפנה לגבי עתידו של העם היהודי, אשר הדעות נותרו חלוקים לגביה. ישנם הסבורים כי בראייה ארוכת טווח צדקו מנהיגי העם דאז. עובדה היא שעם ישראל הצליח לשמור על צביונו וייחודו, בעיקר משום שדבק בקנאות באמונתו עד כי בניו היו מוכנים למות למען קידוש השם, ובלבד שלא יעברו על מצוותיו שציווה להם. והנה, אפילו בית לה' מיאנו להקים מחדש, אם במחיר לכך ייאלצו לסטות מעקרונות דתם, ויאפשרו לעובד אלילים לדרוך במקום המקודש.

אחרים משוכנעים שכל סבלותיו של העם היהודי עד הלום נובעים מאותה החלטה הרת גורל. אם לא הסכימו היהודים לבניית בית המקדש רק בגלל שגוי גמור הופקד על המלאכה, ודאי שעל דברים פחותי ערך מכך יעמדו על שלהם ולא ייכנעו. אם היו נאותים להיענות להפצרותיו של אדריאנוס, אולי היו נמנעות כל הפרעות שידע עם ישראל לימים יבואו. יש נימה של צדק בדברים שלפיהם היתה אכזבתם של היהודים כה מרה לאחר ביטול תוכניותיו של הקיסר, עד ששוב התעורר בהם הדחף לצאת ולהילחם בכובש הרומי למען עצמאותם. סיבה נוספת היתה איסור המילה שהנהיג אדריאנוס.

סוגיה אחרת שממשיכה לעורר מחלוקת היא קדושתו של הבית. המשכן ואחריו המקדש נועדו כדי לשכן בתחומם את ארון הברית. קדושתו של המקום באה לו בגלל ערכם הדתי של לוחות הברית, ומשאבדו אלה ברבות הזמן, נמצא פגם בקדושתו של בית המקדש השני. האם דרך פגם זה לא יכלה היתה להשתחל מין הקלה, אף למראית עין, שהיתה מאפשרת ביקור חד-פעמי של הקיסר אדריאנוס בבית המקדש החדש? הרי איש לא ציפה שהשליט הרומי יתיישב בשולי האימפריה בקרב עם קטן, רק בגלל שבניו היו מלאי מרץ לגבי אלוהיהם.

תוצאותיו הקשות של מרד בר כוכבא

מפלתם של היהודים במרד בר כוכבא בשנת 135 היתה עבורם קשה ומחרידה הרבה יותר מתוצאותיו של המרד הגדול, והביאה לידי שינויים ותמורות רבות בארץ ישראל. יהודה חרבה לחלוטין, ועם חורבנה חדלה עד מהרה העברית לשמש כלשון מדוברת (בגליל דיברו ארמית מסוף ימי בית שני). עיר נוכרית בשם איליה קפיטולינה הוקמה על חורבותיה של ירושלים, ונאמר כי על היהודים נאסר לשבת בה. במקום בית המקדש החרב, נבנה מקדש ליופיטר. שמה של הפרובינקיה יודיאה (Iudaea) נעקר מן העולם והוחלף בשם סיריה פליסטינה (Syria Palaestina), בהתאם למגמתו של אדריאנוס לקעקע את היהודים ממולדתם, ולשוות לארץ ישראל צביון ואופי נוכריים מובהקים.

מאות אלפים, לוחמים יהודים וחיילים רומיים, נפלו חלל בקרבות הקשים. לאחריה נמכרו לעבדות רבבות שבויים יהודים בשווקי האימפריה. בלא ספק נמחה כשליש מן היישוב היהודי בארץ. בקרב הגברים היהודים נתגלתה נטייה שלא לשאת נשים ולא להוליד ילדים. היהודיות החלו מתבוללות בנוכרים, ומסופר על רבי חייא בר אבא שבמהלך סיוריו ראה את בנות ישראל שמתעברות מגרים (בבלי, יבמות מו ע"א). הוטלו גזירות שמד שאסרו את קיום המצוות ולימוד התורה, ולא מעטים נטמעו בגויים מחמתן. מסופר כי שלוש עשרה עיירות נשתקעו בכותיים באותם ימים (ירושלמי, יבמות ח ג, ט ע"ד). מכאן ואילך נמצאה האומה היהודית בישראל בנסיגה מבחינה דמוגרפית, עד שלימים, בסוף המאה ה-3, חדלו היהודים להיות רוב בקרב תושבי הארץ ונעשו מיעוט. יכולת ההתמודדות הצבאית של היישוב היהודי בארץ הוכתה מכה ניצחת, שממנה לא נתאושש עד לשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת שלטון המנדט הבריטי.

היישוב היהודי נתרכז עתה בעיקר בצפון הארץ. הגליל, שמידת השתתפותו במרד בר כוכבא היתה לכל היותר מצומצמת, כמעט שלא נפגע, ופליטים מיהודה היגרו אליו. רבי שמעון בן יוחיי ראה זאת בחיוב וקבע כי אדם שגולה מיהודה לגליל אין זה קרוי גולה (מדרש שמואל ח א). אולם, גלי הירידה מן הארץ גברו והלכו. בבל היתה יעדם העיקרי של היורדים. היא נמצאה מחוץ לתחומה של האימפריה הרומית, כלכלתה היתה מיוצבת ונתקיימה בה תפוצה יהודית רבת היקף עוד מימי חורבן בית ראשון.

מצבו הכלכלי של היישוב היהודי היה גרוע מאד. מיסים כבדים ומעיקים הוטלו על האוכלוסייה. אפשר כי מחמת הרעב הכבד שאנשים מתים בגללו, נמצאו אף כאלו שאכלו את בשר חבריהם החללים (איכה רבתי א טז). הרומים הפקיעו את קרקעותיהם של כל אלה שנטלו חלק במרד, ונטלו את רכושם של כל אלה שעברו על גזירות השמד. אנשים רבים נעקרו מביתם ומרכושם, וכך נפגעו עד מאד החקלאות, המלאכה והתעשייה. מעמדה של ארץ ישראל כמרכזו של עם ישראל בעולם החל להתערער.

קשה מכל היתה הטראומה הנפשית שפקדה את התושבים. הפליטים שהסתתרו במערות נרדפו על ידי הרומאים והיו נתונים לביעותים ואימה, ועוד דורות הרבה לאחר מכן היו מהלכות על כך אגדות משונות. בקרב היישוב היהודי בארץ השתרר דכדוך עמוק, ותסכול ניכר החל רווח בעם. את רבים מהם פקדה התמוטטות רוחנית, וחלקם הטיחו דברים כלפי שמיים.

על כך יש להוסיף כי הארצות השכנות ראו בניצחונה של רומי את ניצחונו של הקיסר האל על ה', אשר תש כוחו מלהושיע את עמו ישראל. ההערצה ליהדות, שהיתה רווחת בקרב חוגים רחבים באומות העולם, נעלמה כמעט כליל, וההתגיירות ההמונית שבדורות לפני כן הגיעה לשיאה, פסקה לחלוטין. כנגד טענותיהם של שונאי ישראל מבחוץ וכנגד קולות הייאוש ותחושת הרפיון המוחלט מבפנים, שבה ונתפשטה מחדש, כמו לאחר חורבן בית שני, ההכרה, שלא אדריאנוס והרומאים ניצחו, אלא ה' הוא שסילק את שכינתו מישראל והביא לידי המפלה.

אולם עם כל השיממון ותחושת האין אונים, מפנה מכריע עמד לחול במעמדם של היהודים בארץ ישראל ועימו באה גם ההתאוששות. כשלוש שנים לאחר שנסתיים מרד בר כוכבא מת אדריאנוס. יורשו אנטונינוס פיוס ביטל את גזירות השמד, ואט אט החלו החיים היהודיים לשוב למסלולם. מתוך שיתוף פעולה עם השלטונות ולא בדרכים של מהפכה ומרדנות, קיבלו היהודים אוטונומיה מדינית, משפטית ודתית, אף יותר רחבה מזו שהיתה להם קודם למרד. עד כדי כך חלה תמורה עצומה בחיי היישוב, לפי שרבי יהודה הנשיא ניסה לבטל את צום תשעה באב, משום שסבר כי בשלו התנאים המדיניים לדבר.

בין ארץ ישראל לבין התפוצות החלה תנועת יהודים דו-כיוונית. חכמים מבבל שימשו בתפקידים מרכזיים בסנהדרין, ואילו חכמים מארץ ישראל היו בין מייסדי הישיבות בבבל. כך כולל התלמוד הבבלי סוגיות מתורתם של חכמי ארץ ישראל, וכך כולל התלמוד הירושלמי סוגיות מתורתם של חכמי בבל. להנהגתם של הנשיאים הוענק מצד השלטון הרומי תוקף רב, שמבחינות מסוימות היה זהה למעמדם של הכוהנים הגדולים והמלכים היהודים בסוף ימי בית שני. סמכותם של הנשיאים גם הוכרה בקרב כל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה הרומית.

על עוצמת הנשיאים העיד אוריגנס, אחד מאבות הכנסייה, בשנת 240: והלא אף עתה, כשהרומאים מולכים והיהודים מעלים להם את דתי הדרכמות, יודעים אנו, בעלי הניסיון, שתקף אצלם כוחו של הנשיא, עד כדי כך, שאף לא דבר מבדילו ממי שמולך על העם. בחשאי מתקיימים גם משפטים לפי החוק, ויש הנידונים למיתה, לא לגמרי בפרהסיה גמורה. אך אף לא מתוך התעלמותם של הקיסרים. וזאת למדנו והשתכנענו מששהינו זמן רב בארצו של העם. (איגרת ליוליוס אפריקנוס, יד).

עליית הנצרות באימפריה הרומית

בשנת 312 ניצח קונסטנטינוס הגדול את יריבו בקרב על השלטון באימפריה הרומית, והיה לשליט יחיד. הניצחון הזה חולל מהפך של ממש בתולדות הנוצרים. קונסטנטינוס טען כי ערב הקרב התגלה לו ישו, הציג לו את סימן הצלב והבטיח לו ניצחון בזכות הצלב. כאות תודה הורה הקיסר להפסיק את רדיפות הנוצרים בכל רחבי האימפריה. קונסטנטינוס עצמו נטבל לנצרות על ערש מותו בשנת 337. הדת הנוצרית הפכה, אפוא, לדת האימפריה הרומית.

לאחר מותו של קונסטנטינוס החלה האימפריה הרומית להתפורר. המעבר מן התקופה הרומית לתקופה הביזנטית איננו מוגדר במאורע היסטורי שאפשר לראותו כנקודת ציון ברורה וחד-שמעית. מבחינה מדינית אפשר לציין את ראשיתה רק במותו של הקיסר תאודוסיוס ה-1 בשנת 395 – תאריך המציין את התפלגותה של הקיסרות הרומית לשניים: הקיסרות המערבית והקיסרות המזרחית. ארץ ישראל נכללה בקיסרות המזרחית ונתונה היתה תחת שלטון נוצרי.

ראשי הכנסייה ניצלו את כוחם כדי להפוך את הארץ לנוצרית והגבירו את מלחמתם ביהדות. מעט מעט התרבו החוקים נגד היהודים. גם ההסתה המתמשכת של אבות הכנסייה כנגד הנשיאים נשאה בסופו של דבר פרי, ולנוכח התערערות השלטון באימפריה, ביטלו הביזנטים את מוסד הנשיאות כאשר מת הנשיא גמליאל ה-6 בשנת 429. כך באה לקיצה אוטונומיה יהודית שבראשה עמדה שושלת אחת במשך מאות בשנים.

המלחמות בין פרס וביזנטיון

בשלהי המאה ה-6 ישבו בארץ ישראל תחת השלטון הביזנטי כ-600 אלף יהודים לפי ההערכה הרווחת (כמספרם של היהודים בזמן תקומת מדינת ישראל). עולה, אפוא, השאלה כיצד נעלם ישוב ענף שכזה, איה הם צאצאיהם? וסוגיה זו מתחדדת עוד יותר לאור התיאור המצוי במקורות, ולפיו במאה ה-9 נותר בישראל רק ציבור קטן של יהודים ששכנו בערים, ולא היו עוד חקלאים יושבי כפרים כבימים קודמים. מה חולל את המהפך הזה?

ראשיתה של הפגיעה הקשה ביישוב היהודי בארץ ישראל היתה בתחילת המאה ה-7. הפרסים גמרו אומר להרחיב את גבולותיהם בשורה של מתקפות כנגד הביזנטים. בו בזמן החלה תסיסה חברתית לפקוד כמה מן הפרובינקיות הביזנטיות, ועל רקע המהומות שפרצו במצרים, מצא הירקליוס הבן שעת כושר לתפוס שם את השלטון. בשנת 610, לאחר ההתנקשות בקיסר, ירש הירקליוס את כיסאו בקונסטנטינופול וקיווה להשליט סדר בקיסרות.

אולם הפרסים המשיכו בקרבות ביתר שאת, עד שעלה בידם בשנת 614 לכבוש את ירושלים ולקחת בשבי את "הצלב הקדוש". אותה שנה צרו על צור, ולפי עדות נזיר נוצרי, 25 אלף חיילים יהודים מן הגליל נטלו אף הם חלק במצור. הציבור היהודי השווה את כוסרו ה-2, מלך פרס דאז, אל כורש. לנגד עיניהם ראו היהודים אותות לביאת המשיח. השתררה אצלם התחושה כי קרובים הם לחידוש העצמאות, שגולת כותרתה בנייתו מחדש של בית המקדש. היו אלה ימים של התרוממות רוח כללית ושל חיזוק האמונה בצור ישראל וגואלו.

והנה לא חלפו שנים רבות והביזנטים שבו והכו את הפרסים. בשנת 627 כרת הירקליוס ברית עם הכוזרים וניצח את הפרסים בקרב ליד נינווה. התקדמותו לתוך פרס הניע את הפרסים להציע להירקליוס התשוש הסכם שלום. לביזנטים הוחזרו כל השטחים שאיבדו מאז פרוץ המלחמה, כולל ארץ ישראל. שרידי "הצלב הקדוש" הושבו לירושלים, וניצחונו של הירקליוס נחשב לניצחונה של הנצרות.

המלחמות הכבדות שהתנהלו בין שתי פרס וביזנטיון פגעו קשות בתושבי ישראל. הצבאות שעברו בארצות האזור ולחמו על אדמתן זרעו בהן הרג והרס רב, וגם היהודים נפגעו כתוצאה מכך, כשם שנפגעו שאר חלקי האוכלוסייה. רבות מן הבתולות היהודיות נאנסו בידי החיילים הנוכרים, עד שנשקפה סכנה חמורה לעם בגלל השמד.

הירקליוס שחזר והשתלט על ארץ ישראל נהג בתבונה. אומנם ידע שהיהודים סייעו לפרסים, על מנת שיסכימו להעניק להם תמורה משמעותית על עזרתם, אך הוא לא הרג בהם, ובמקום להוכיחם על מעשיהם או לשכנעם לנטוש את היהדות, החליט להותירם במפח הנפש שלהם בתקווה שהדבר יובילם לאימוץ הנצרות. ואכן, משבר האמונה הגדול שפקד את יהודי ארץ ישראל, סייע בידו להגשים את מטרתו. מבין הראשונים שקיבלו עליהם מרצון את הנצרות היה רבי בנימין, ראש קהילת טבריה. ואם כך נהג ראש הקהילה, ניתן אך לנחש מה עשו רבבות יהודים אחרים.

הארץ תחת הכיבוש המוסלמי

טרם הספיקו הביזנטים להינפש ולהחליף כוחות, וכבר עמד בשערי הארץ גורם חדש ונמרץ, המניף בידו את נס אמונתו החדשה – האסלאם. שתי האימפריות, פרס וביזנטיון, שתשו כוחותיהן כתוצאה ממלחמותיהן ההדדיות, לא יכלו למנוע את פלישת השבטים הערביים לכל רחבי המזרח התיכון, וגם ארץ ישראל נפלה כפרי בשל בידי הכובשים המוסלמים. הכיבוש המוסלמי לא הביא עימו בתחילה שינוי מהותי בהרכבן של אוכלוסיות הישובים הפזורים בארץ. השבטים הערביים נמנעו מלשבת בתוך הכפרים או הערים, ומחנותיהם נמצאו בדרך כלל מחוץ למקומות ישוב. הח'ליף אף נהג להעבירם ממקום למקום, על פי שיעור נאמנותם ואפשרויות הפקת התועלת מהם. אל הארץ הגיעו גם אנשי דת וממשל מוסלמים שבאו ממרחקים ויחידות צבא.

שבטים ערביים חדרו לארץ ישראל כבר בתקופות קדומות. בקורותיהם של הנזירים הנוצרים מדווח על ההתנכלויות החוזרות ונשנות של הערבים. סבאס, הנזיר הידוע, אף ביקש מן הקיסר הגנה על מנזרו בגלל פשיטות הערבים. אולם, היו גם ערבים שקיבלו עליהם את הנצרות הודות לפעילות המיסיונרית בעבר הירדן המזרחי ובפתחת חצי האי ערב. ההתנצרות רווחה יותר בקרב אוכלוסיות הנוודים מאשר בקרב אוכלוסיית הקבע, והמתנצרים נטמעו בכפרים המקומיים והפכו לתושבי קבע. גם המשטר הביזנטי שהבין כי לא די בנוכחות צבאית כדי להשליט סדר ולהקנות ביטחון לאוכלוסיה המקומית, כרת בריתות עם השבטים הערביים ואף גייס חיילים מקרבם. למעשה, סביר להניח כי הימצאותה של אוכלוסיה ערבית בארץ ישראל סייעה לא במעט למוסלמים במסע ניצחונותיהם.

מסורות מוסלמיות נוהגות לספר שהיהודים גילו יחס חיובי כלפי הכובשים הערביים. עובדה זו מוסברת בעקבות הסבל הרב והגזירות הקשות שהיו מנת חלקו של עם ישראל בימי השלטון הביזנטי. ברם, לא נשתמרו כל מקורות יהודיים שיעידו במפורש על יחסם החיובי של היהודים לכובשים המוסלמים. אדרבא, אפשר להטיל ספק בדבר, כיוון שהיהודים לבטח ראו בפלישת הערבים סכנה חמורה לעצמם, כי כבר היו מורגלים מפעם לפעם להתנפלויותיהם בתקופה הטרום-איסלמית. הממצאים הארכיאולוגיים גם מעידים כי בזמן הפלישה המוסלמית חרבה החקלאות היהודית בעמק יזרעאל ובגליל, ונהרסו בתי-כנסת רבים בכל רחבי הארץ.

הסוגיה בדבר ראשית ההתאסלמות בארץ ישראל היא מעורפלת למדי. הכובשים החדשים השיגו במהרה שליטה מלאה על כל השטח שנפל לידיהם, והם לבטח ביקשו להרבות ככל היותר את מספר המאמינים בדת האסלאם, כי בדרך זו ידעו שיזכו בנאמנות כלפיהם. על כן, קרוב לוודאי שלחצו את האוכלוסייה המקומית להתאסלם. אך כאשר התברר להם כי הן יהודים והן נוצרים ממאנים בכל תוקף לעבור לדת החדשה, חיפשו המוסלמים מוצא של פשרה כדי שהארץ לא תתרוקן מיושביה. לכן חקק השלטון המוסלמי חוק שהעניק מעמד מיוחד ל-"אנשי הספר" – בני הדתות המכירות בקדושת התנ"ך. כך יכלו היהודים והנוצרים להמשיך ולהחזיק בדתם תמורת תשלום כופר נפש. לעומתם, עובדי אלילים ערביים חייבים היו לקבל עליהם את מצוות האסלאם.

נראה כי גם מדיניות האסלאם בתקופה זו לא היתה לעשות נפשות לעצמה. בשם ערבים נקראו רק בני השבטים שמוצאם מחצי האי ערב, אפילו היו צאצאים של מתנצרים שעדיין שמרו על דת ישו. הערבים לא עסקו בעבודת האדמה וכולם נמנו על מעמד הלוחמים, בין אם היו מוסלמים ובין אם היו נוצרים. ואילו תושבי חצי האי ערב שמוצאם היה מארץ אחרת, כמו היהודים שהתגוררו שם מזה כמה דורות, לא נקראו ערבים, כי לא השתייכו אליהם מבחינה חברתית. בניגוד לערבים, הם לא נהנו מזכויות יתר וממענקי אוצר הממלכה, אפילו אם היו מביניהם שהחליטו לקבל את דת האסלאם. אי-השוויון התקיים גם בשורות הצבא, ומוסלמים לא-ערביים לא הורשו לשמש פרשים ושירתו רק בתורת חיל עזר. בתנאים אלה של בידול מגמתי, אי אפשר למצוא עידוד לתהליך של התאסלמות.

מסורת מוסלמית מספרת על התאסלמות של 42 תלמידי חכמים יהודים בימי ח'ליפותו של מעאויה (661-680), אולם אין כל ידיעות של ממש על קבלת האסלאם מצד האוכלוסייה היהודית המקומית בתקופה זו. עם זאת, ניתן להניח כי בכל מקום שבו היה הארגון הקהילתי מגובש ואיתן, כך היה בכוחו לעמוד בלחצים הכלכליים של השלטון החדש, והאוכלוסייה יכלה לדבוק באמונתה הקודמת. אם היו מקומיים שבחרו להתאסלם, קרוב לוודאי שהשתייכו למסגרת קהילתית חלשה ורופפת. הפיתוי להתאסלמות היה בעיקר בתחום החומרי, דהיינו הקלה משמעותית בלחץ המיסוי הכבד שנועד לקפח את הלא-מוסלמים.

הועלו סברות בדבר מוצאם היהודי של ערביי ארץ ישראל, וכדי לקבלן יש להניח שהיתה אומנם התאסלמות המונית של יהודים בתקופה כלשהי, אולם כזו לא התרחשה מעולם. ממצאים מדעיים המתבססים על דמיון גנטי (ההשוואה היא בין גנוטיפים בלבד, ולא בין פנוטיפים כפי שסבורים ההדיוטות) מעידים כי מלבד השוני בדמיון הגנטי בין יהודים לערבים בכלל, קיים דמיון גנטי מובהק בין ערביי ארץ ישראל לבין ערביי חצי האי ערב. מכאן שמוצאם של ערביי ארץ ישראל בחצי האי ערב, ואין סיבה לחשוב שהם צאצאי היהודים, אלא אם יטען פלוני כי אבות הערבים היושבים בחצי האי ערב יהודים היו, ואילו היהודים של ימינו מוצאם מעם אחר. ברם, היהודים נבדלים מבחינת הדמיון הגנטי מבני עמים אחרים, ואז יש להניח שמא הם הם צאצאיהם של הערבים המקוריים.

היהודים גולים מארצם כדי להציל את נפשם

עם עצירתו של גל הכיבושים הגדולים הסתיימה גם זרימת השלל לידי המוסלמים, בעוד רשימות הזכאים להקצבות מבין השבטים הלכו ותפחו וכמו כן ההקצבות עצמן. על מנת לכסות את הגירעונות הוטלו מיסים חדשים על האיכרים המקומיים. כתוצאה מכך החלה עזיבה המונית מן הכפרים, ואילו בני הכפר הנותרים נאלצו לשלם את המס גם בעד הנעדרים. כשהתחזקה המנוסה היו מחזירים בכפייה את הבורחים, וחורכים על ידיהם את שם כפרם כדי שלא יימלטו שוב.

בתחילת המאה ה-8 כבר איבד היישוב היהודי את התקווה לשינוי הנסיבות ולשיפור במצבו הנחות. הגזירות הכלכליות והעונשים המשפילים שהטילו הכובשים המוסלמים, יצרו תנאים בלתי נסבלים עבור תושבי הארץ, במיוחד עבור אלה שעבדו את האדמה. לרבבות יהודים לא נותרה עוד ברירה: אם לא ינטשו את יהדותם, יהא עליהם לעזוב את ארצם אחרת יגיעו עד פת לחם ויסבלו מחרפת רעב. בתוך כמה עשרות שנים החלה ארץ ישראל מתרוקנת כמעט מכל יהודיה, שנטשו את כפריהם ועריהם ופנו לארצות אירופה הנוצריות, אף שגם בהן היו נרדפים. רבים מהם, עיקרם חקלאים, הגיעו לספרד – ארץ מקלט להתכנס בה – לאחר שבשנת 755 קם שם שלטון מוסלמי שהיה בלתי תלוי בח'ליפות של בגדד, והתייחס יפה אל התושבים היהודים.

אל ספרד גם שבו מצפון אפריקה צאצאי היהודים שגורשו ממנה בשנת 613 על ידי המלך סיסבוט, והתאחדו עם הקהילה שמקורה מארץ ישראל. מעברם של יהודים רבים כל כך ממולדתם לערי ספרד, העמיד שם את אחת הקהילות המפוארות ביותר בתולדות עם ישראל, זו הקרויה בצדק "גלות ירושלים אשר בספרד". הגעגועים לארץ ישראל, הניבטים אלינו מן היצירה העברית הכבירה בתחומי השירה והספרות שחוברה שם, הינם אות ועדות לקשריה הקרובים של אותה יהדות, אשר זה מקרוב באה לארץ גלות.

מסורות ספרדיות עודן מספרות על תרומתם הגדולה של היהודים מישראל שהיגרו לספרד, ואשר הביאו לפיתוחה המואץ של החקלאות בארץ זו. האיכרים היהודים באותם ימים היו שונים משאר עמיתיהם בארצות השונות. בעוד האיכרים הנוכרים העבירו את מרבית ימיהם בעבודת החקלאות הקשה והלימודים היו רחוקים מהם, האיכר יהודי שאף לרכוש ידיעות בתורה. בדרך התורה נוצרה תשתית של איכרות משכילה ורחבת אופקים, והדבר נתן את אותותיו גם ברמתה של החקלאות עצמה.

הכיסופים לארץ ישראל הלכו והתגברו ברבות השנים אצל יהודי הגולה, עד שכמה מהם עשו מעשה בשנת 1882 ושבו למולדתם ההיסטורית. היא לא היתה ריקה. מצויים היו בה מעט יהודים בצד ערבים. הערבים נותרו בה מאז אותם ימים במאה ה-7, כשמנעו בשיטתיות מפלה ומבזה כל אפשרות של קיום חיים לאומיים בארץ ישראל עבור תושביה המקוריים, הם היהודים. בימים ההם התחולל הקיטוע האחרון בהווייתו של הלאום היהודי בארץ ישראל והחלה הגלות. זהו אך תיקון עוול היסטורי שהיהודים הצליחו לחדש את ההתיישבות בארץ אבותיהם, לאחר שכבשו אותה מן המוסלמים – אלה שגירשו אותם ממנה אלף ומאתיים שנה לפני כן.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.