החיים החברתיים של הבונים

22/05/2005 ב- 10:56 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על החיים החברתיים של הבונים

מדוע ישנם יצורים המקיימים קהילות ואינם חיים בגפם? אסכולה אחת גורסת במיני טענות כי חיי השיתוף שהתפתחו בקרב מינים רבים הם תוצר של הזדקקות הפרט למשנהו; כל חבר בלהקת זאבים ייטיב לשרוד מאשר אם ינסה לצוד לבדו, ובאופן זה מוגן כל בעל סנפיר בלהקת דגים מפני טורפים אימתניים שמתקשים ללכוד דווקא אותו, בשעה שהמונים אחרים דוגמתו מקיפים אותו מכל עבריו. הווה אומר, אם נספק לכל פרט בקומונה כלשהי את מלוא צרכיו מבלי שיאלץ עוד להיעזר בחבריו, תתפרק לה הקומונה מאליה.


אחד הזיכרונות המוקדמים שלי מתאר אותי כילד קט המתבונן בבהלה על הנעשה בחצר, בשעה שמים אשר פרצו מצינור קרוב סחפו עימם כל אשר נקרה בדרכם. מיד נזדעקתי אל קן הנמלים שהיה בטיפוחי, ובידיי הקטנות ליקטתי נמלה אחר נמלה שהזרם איים להטביען, והנחתי אותן על פיסת קרקע יבשה. הנמלים היו כמעט כל עולמי בשנותיי הראשונות.

כעשרים שנה מאוחר יותר, פלביו ואנוכי פוסעים על סכר איטייפו תחת השמש הקופחת. לנוכח המבנה העצום לא יכולתי שלא להפטיר כי טעיתי לחשוב שהנמלים הן הבנאיות המוכשרות ביותר בטבע. הנה, בתוך כמה מאות שנים חלף האדם על פניהן, בהותירו מאחוריו עשרות מיליוני שנים של אבולוציה שעברה הנמלה. פלביו תמה מדוע נזכרתי לפתע בנמלים. השבתי לו כי לנוכח האגם האדיר שהסכר יצר, אף איש לא יוכל להציל את הנמלים, אם אך יפרצו המים הללו אל האפיק.

פלביו צחק. הכרתי את הצעיר הברזילאי רק בבוקר ההוא, כשהתיישב לצידי באוטובוס מפוז' דה איגואסו אל עבר פרגוואי. אפשר שיכולתי להבין מדוע החיוך לא מש מפניו. אגם איטייפו קבר תחת מימיו יערות נרחבים, עיירות שרוקנו מאדם, ואפילו את מפלי גוואירה שהיו מהגדולים בעולם. אינספור מינים נכחדו כתוצאה מן המאמץ להפיק חשמל הידרואלקטרי, ואני חס דווקא על היצורים שפרטיהם הם הנפוצים ביותר על פני היבשה.

ברם, כוונתו של פלביו היתה אחרת. לדידו, הבונה, אותו מכרסם המצוי בארצות הצפון, הוא הראוי לתואר הבנאי המוכשר ביותר בטבע. הסכמתי עימו בלית ברירה. אמנם לא פגשתי בונה מימיי, אולם כשמתהלכים על סכרים, ראוי לכבד את היצור הראשון שהחל בבנייתם.

מאז הספקתי לבקר שנית בסכר איטייפו, בהזכירי לכל הנוכחים שהבונה הוא הבנאי המוכשר ביותר בטבע ולא הברייה האנושית. האנשים סביב עשו עצמם כלא שומעים. אכן, חרף הנזק העצום שנגרם לסביבה, אי אפשר שלא להתפעל ממפעלותיו של האדם, שמשנה כליל את פני כדור הארץ לטוב ולרע. איטייפו הוא הדבר הכי קרוב לבריאת עולם.

והנה, לפני ימים אחדים נקלעתי שוב לדיון המשווה בין הנמלה לבונה. הפעם נסב הדיון על החיים החברתיים של אותם יצורים. בלהט רב טענתי כי חרקים כגון דבורת הדבש והנמלה הבנאית הם בהכרח הדוגמה המעולה ביותר בעולם החי לחיי חברה מועילים. רעי סבר אחרת. הוא גרס כי עובדה היא שישנם דבוראים החיים ביחידות, ולכן דבוראים חברתיים דוגמת נמלה בנאית אינם אלא צורה אחת מיני רבות שבחרו הנמלים לקיים בהן את חייהן. לעומת זאת, אצל הבונה המרכיב החברתי הוא מכריע. קבוצת הבונים מורכבת מאב ואם, צאצאיהם מעונת הרבייה הקודמת, וצאצאיהם מעונת הרבייה הנוכחית. ללא שיתוף פעולה הדוק בין חברי הקבוצה, הסכרים שיבנו אלה יהיו רעועים, והנחלים עלולים לשטוף אותם ביחד עם כל הגורים.

לאחר שסיים את נימוקיו לא נותר לי אלא להקניטו. אמרתי שכל תיאוריו נכונים, אלא שדווקא בגלל כך יוצא שחיי החברה של הבונים רעועים. תסכים עימי ודאי, פניתי אליו, שגזרי העץ שמביאים עימם הבונים אל הנחל מכוסים פה ושם בשיירי בוץ. ומה בכך? שאל. נפניתי אם כן להסביר לו:

הבונה מוביל את קורת העץ אל הסכר, כשהוא שוחה במים וזו אחוזה בין לסתותיו. את ראשו הוא מחזיק גבוה מעט מעל פני המים כדי שיוכל לקיים נשימה סדירה. נניח אם כן, שתתחולל מוטציה שתשנה התנהגות זו. כתוצאה ממנה הבונה יחזיק את ראשו גבוה יותר מעל פני המים מאשר במצב הקודם. מה אז יתרחש, שאלתי אותו. משלא ענה, המשכתי.

ככל שגזיר העץ יונף מעלה יותר בשעת השחייה, כך גדלה ההסתברות שהבוץ לא יישטף ממנו. משום כך עשויה הקורה להיות דביקה, ולכן כשישלב אותה הבונה בסכר, ירבו סיכוייה להישאר שם. הנה אם כן, מוטציה זו תביא ליצירת סכרים הדוקים למדי, כשטיט רב מחבר בין מרכיביהם. מבנים שכאלה לא יטו להתפרק. עובדה זו כשלעצמה תגרום לחיי החברה של הבונה להתפרק, כי אותם בונים בעלי אדפטיביות זו יחיו בבתים המוקפים מקווי מים רחבים יותר, וכך יהיו מוגנים היטב מפני הטורפים. כך תעלה כשירותם להעביר את הגנים שלהם הלאה בדורות, וצאצאיהם לא יזדקקו עוד לחיים משותפים שכל עיקרם עבודה קולקטיבית לצורך בניית סכרים חזקים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.