כיצד מוצא פרפר הסטירית את הנקבה?

04/05/2005 בשעה 18:11 | פורסם בניסויים בחקר התנהגות בעלי חיים | סגור לתגובות על כיצד מוצא פרפר הסטירית את הנקבה?

הזכרים של פרפרי הסטירית רודפים אחרי עצמים מעופפים בקרבתם. לרוב הם נחים על פני הקרקע, אולם כשנקבה חולפת לידם, מיד מתעופפים הם לקראתה. ובכל זאת, לא ברור היה כיצד יודע הזכר שמדובר בנקבה חולפת ולא בעלה נידף ברוח. טינברגן נדרש לחקור את הדבר, ובדק האם איתור הנקבה הוא אקראי או שיש לזכר תבנית חיפוש מסוימת?


התנהגותו של הפרפר הזכר ממין סטירית סלעים אפורה (Hipparchia semele) מהווה דוגמה לדפוסי פעילות מקובעים המאפשרים את קיומו של היצור. הזכרים נחים לרוב על פני הקרקע באזורים חוליים ויבשים או על קליפות עצים, כדי להסוות עצמם, אולם בה בעת שנקבת הסטירית חולפת לידם, מיד מתעופף הזכר לקראתה, ואז נגלה הוא לעיני כול. כאשר הנקבה מוכנה להזדווג, היא ממתינה לזכר כדי שיפתח בתהליך החיזור. במידה שאינה מעוניינת, היא ממשיכה הלאה במעופה, והזכר לאחר שעף כמה מטרים לשווא בעקבותיה, מניח לה ומתיישב מחדש בתקווה שתגיע נקבה אחרת.

אדם שיעצור לרגע בקרבת מקום, ישאל עצמו לבטח מה גורם לזכר פרפר הסטירית לעוף אל הנקבה. התבוננות פשוטה במעשיו של הזכר תוכל להבהיר מעט את אופן התנהגותו. דומה שאין מדובר בגירוי כימי כי כיוון המעוף בלתי תלוי בכיוון הרוח, ולכן אפשר לדעת שאין הנקבה מאותתת לזכר באמצעות הריח. חיש קל אפשר להבחין כי זכרי הסטירית עפים בעקבות מגוון גדול של חרקים, מזבובים קטנים עד פרפרים גדולי מידות. הם מתעופפים אפילו אחרי עלים נושרים שוני צורה וצבע, וגם מנהלים רדיפה אחרי הצל המרפרף של עצמם. אם כך, לא רק נקבת הסטירית גורמת לזכר להתעופף אליה, אולם הוא מתרומם ממקומו רק משום שהמנגנון העצבי שלו מזהה שאולי זו נקבה חולפת. ניתן להניח שהמנגנון העצבי שלו מופעל על ידי גירויים חזותיים. במחשבה תחילה, יש שיסברו כי הפרפרים לא יכולים לדעת מיהי נקבה ומיהו עלה נושר, אלא מנסים מזלם אחר כל מי שמתנהג כמו הנקבה בתקווה שזו אכן היא. נראה שהצדק עימם אך רק בחלקו. הרי בכל פעם שזכר הסטירית מתרומם ממקומו, הוא מבזבז אנרגיה וחושף עצמו לסכנות. אם כל זאת היה לשווא, פרפרי הסטירית היו נכחדים מן העולם, ולכן טוב לדעת ששיעור ההצלחה של הזדווגות עם נקבה מתאימה לא מופרע בשל הפעמים המוטעות.

עתה לא נותר אלא לברר מהו הגירוי החזותי המפעיל את המנגנון העצבי של הזכר, האם זהו צבעו של העצם, גודלו, צורתו, אופן תנועתו, או אולי צירוף של כמה מהם. ניקולאס טינברגן (Nikolaas Tinbergen) נדרש לסוגיה הזו. הוא החליט לחקות את הנקבה, ונטל מספר פרפרי דמה עשויים נייר, הדומים בכול לנקבת הסטירית. לכל אחד מהם חיבר חוט דק באורך של מטר, ואת קצהו השני חיבר למוט דק באורך של מטר גם כן. באמצעות המוט, הרקיד טינברגן את פרפרי הדמה לנוכח הזכרים. אלה הגיבו מיד והתעופפו אל עבר פרפרי הדמה. נתברר שהשפעת תנועת הריקוד היתה גדולה יותר מהשפעתה של תנועה גלית. כשבדק את השפעת המרחק, בהרקידו את פרפרי הדמה במרחקים שונים מן הזכרים, הבחין שככל שפרפר הדמה קרוב יותר לזכר, כך מרבה זה לרדוף אחריו.

אחרי כן, הכין כמה קבוצות של פרפרי דמה שבכל אחת מהן שונה אחד המרכיבים. בקבוצה אחת היו הצבע והמידה זהים לנקבת הסטירית ורק הצורה שונה. בקבוצה שניה היו פרפרי הדמה זהים בכל לנקבה פרט לצבע. בקבוצה שלישית שינה את גודל פרפרי הדמה. נתברר שהזכרים הגיבו לכל הצבעים. ככל שהצבע היה כהה יותר, כך הגיבו הזכרים תגובה משמעותית יותר. משנעשה ניסיון עם גוונים של אפור, זכה הצבע השחור לתגובה החזקה ביותר, למרות שצבעה של הנקבה הוא חום. טינברגן הכין דגמים שמידתם מששית הגודל הטבעי של הנקבה ועד פי ארבע וחצי מגודלה. הזכרים הגיבו לכל הגדלים, אך תגובתם היתה חזקה למדי לנוכח הדגמים הגדולים יותר. את פרפרי הדמה הכין בצורות שונות: מלבניים, מעוגלים ודמויי פרפרים. הסתבר שהדגמים המלבניים פחות השפיעו, אך ככל הנראה משום אופן תנועתם המסורבל, כי בשל צורתם זו לא התעופפו היטב כמו הצורות האחרות. מכאן אפשר להסיק שהזכר מגיב לצורת תנועה מסוימת, לצבעים כהים יותר ולגודל רב יותר.

לקריאה נוספת:

 

Nikolaas Tinbergen. 1951. The study of instinct.

מילות מפתח: פרפר, פרפרים, התנהגות בעלי חיים, ניסוי מדעי

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.