התשתית הבקטריאלית של הצהרת בלפור

04/05/2005 ב- 09:38 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על התשתית הבקטריאלית של הצהרת בלפור
תגים: , ,

כשדרש ממנו פרופסור פרקין לשפוך את הנוזל שעליו עמל שנתיים, נדהם חיים ויצמן. הוא גילה שיטה בקטריאלית לייצור אצטון, ובניגוד לעצת מנהלו, החליט לשמור את התמיסה, מבלי לדעת מה ילד יום. משפרצה מלחמת העולם הראשונה, נזקקו הבריטים לכמויות הולכות וגדלות של אצטון לשם ייצור חומרי הנפץ. שיטתו החדשנית של ויצמן סייעה להם רבות, וכאות תודה הבטיחו לו לפעול למען הקמת מדינה יהודית. כך באה לעולם הצהרת בלפור.


"שפוך את הנוזל הזה לביב השופכין", קרא פרופסור פרקין. חיים ויצמן הביט במנהלו בהשתאות רבה, משהבין כי כל עמלו עד כה היה לשווא. "שפוך זאת לביב, לא תפיק מזאת שום תועלת", חזר ואמר לנוכח פניו השואלות. אך תמיסת האצטון, פרי מאמץ בן שנתיים של מחקר, דחקה בויצמן לעשות אחרת, עד שלבו מנע ממנו לפעול כפי שנתבקש, והוא החליט לשים את התמיסה בתוך בקבוק ולהניחה למשמרת, בלי לדעת מה ילד יום. באותם ימים איש לא היה זקוק לאצטון, והבקבוק היה מונח לו במקומו במשך שנים אחדות, עד כי ויצמן עצמו החל שוכח מקיומו. אולי שגה שלא שמע בקולו של הפרופסור, תהה בתוך ליבו, הרי בכל זאת צדק ואין איש המתעניין בנוזל מלבדו. אך דומה שלהיסטוריה יש דרך אופיינית ללמדנו שעל האדם לציית תמיד לצו ליבו, גם במחיר אי ציות למורהו, ואין דוגמה טובה יותר מאשר דברי ימי האצטון השזורים בקורותיה של התנועה הציונית.

בשנת 1910 החל נוצר בעולם מחסור חמור בגומי בשל הגידול הפתאומי בשימוש שנעשה בו. תעשיית הגומי נדרשה לייצר כמויות עצומות של חומר כדי לספק את ביקושי מפעלי המכוניות שייצורן הלך וגדל בממדים שלא נודעו עד אז, ובלי גומי בלתי אפשרי לייצר צמיגים לגלגלים. חיים ויצמן, שעבד ככימאי באוניברסיטת מנצ'סטר באותה עת, נדרש לבעיה זו והחליט למצוא דרך לייצר גומי סינטטי בקלות יתרה. הוא ביקש למצוא חיידק שיוכל לייצר בדרך תסיסה של סוכרים, כמות גדולה של כוהל מסוים המשמש כחומר גלם בייצור הגומי הסינטטי. לפיכך החליט לערוך ניסויים בחיידק קלוסטרידיום אצטובוטילי המכיל אנזים שמפרק עמילן, ומתוצרי הפירוק נוצר חומר אורגאני שונה. לאחר שבודד את החיידק, החל ויצמן בשנים 1912-1914 לגדלו בתרביות.

הצהרת בלפור: המצאה מוצלחת שמקורה בטעות

רעיונו של ויצמן להשתמש בחיידק זה היה מבוסס על טעות שהיתה מקובלת בימים ההם בקרב חוגי הכימאים, שאותו כוהל מסוים נוצר מתסיסה של סוכר ולא כך הוא. לאחר ניסויים ממושכים הצליח חיים ויצמן להפיק נוזל שריחו אמנם דמה מאד לכוהל המבוקש, אך לאחר שזיקק אותו קיבל תמיסה של אצטון וכוהל בוטילי (בוטנול). ויצמן שנלהב מאד מן התגלית, פנה לספר באושר רב למנהלו, פרופסור ו'יליאם פרקין (William Henry Perkin), על החדשות הטובות, אך זה פטר אותו בכך שביקשו להקדיש זמנו לדברים מועילים, ואילו את התמיסה ביקשו לשפוך לביוב. חיים ויצמן נותר מזועזע במקומו, אך בעת ההיא, את האצטון היו מפיקים יצרני הפחמים להסקה כמוצר לוואי מזיקוק יבש של עץ, וכל כמות נדרשת היתה בהישג יד.

קלוסטרידיום אצטובוטילי (Clostridium acetobutylicum) הוא חיידק אנאירובי ולכן אינו מתפתח בנוכחות חמצן. הוא נמצא גם בצורת נבג ועל ידי כך מסוגל לשרוד בתנאים מגוונים לאורך שנים רבות. בטבע הוא מתקיים בסביבות שונות, ולמרות שבשלב מוקדם הוא מוגדר כגראם חיובי, הרי שאחרי כן, הוא נעשה רב צורתי. הוא דמוי מתג, נע בכוחות עצמו על ידי שוטון, ובין יכולותיו נמנות פירוק סוכרים, הפרדת חלבונים וקיבוע החנקן המצוי באוויר. הוא נודע כבלתי רעיל או פתוגני, ולכן אין סכנה להשתמש בו בתהליכי תסיסה, וזאת בניגוד לכמה מינים בסוג Clostridium הנחשבים לקטלניים וגורמים לצפדת, בוטוליזם ונמק גזי.

בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. באחד הימים בא לבקר אצל ויצמן ד"ר ו'יליאם רינטול, מנהלה הטכני של 'נובל' (Nobel's Explosives), מגדולי המפעלים הכימיים בבריטניה. האורח העלה בשיחה את ענייני המלחמה והתחמושת הנזקקת לה, וחקר תוך כך את ויצמן על טיב מחקריו. בתום לב סיפר ויצמן על ניסוייו בתסיסה, ותיאר לפני אורחו את תוכן חקירותיו בפירוט רב. "אדוני יודע", אמר לפתע רינטול, "שבידו אולי מפתח בעל חשיבות גדולה לפתרון הבעיה". חיים ויצמן העיד שנים אחרי כן שלא היה לו כל מושג אותה שעה למה הלה התכוון. מכל מקום, העדיף להעמיד פנים כמבין במה העניין, והשיב: "אמנם כן, רינטול, עמדת על המצב לאשורו".

הוא הוליך את רינטול למעבדתו, וזה בדק את המכשירים, וסקר בעיון רב את רשימות ניסוייו של ויצמן. כעבור שעה קלה אחזה בו התרגשות רבה, ובו במקום הציע לרכוש עבור מפעלי "נובל" את שיטת התסיסה שפיתח המדען. ויצמן, שלא תפס בשום פנים במה העניין, ועדיין זכר יפה את דבריו של מורהו שציווהו להשליך את התמיסה, עמד נדהם ומשתאה. אך משום שלא יכול היה בשום פנים לגלות את בערותו, המשיך לשחק את תפקיד הממציא בר המזל, וכבש את תדהמתו ושמחתו העצומה.

ההצעה היתה נפלאה מבחינה כספית ומדעית כאחת, וחיים ויצמן הביע מיד את הסכמתו להצעת הרכישה. רינטול (William Rintoul), שנראה לפתע כמאושר באדם, טלפן למפעל בו עבד והזמין צוות כימאים שהגיעו כדי לבדוק את תוצאות הניסויים שנערכו עד כה, ואלה אכן אישרו את חשיבות התהליך שפיתח ויצמן. ההסכם בין הצדדים נחתם לשביעות רצונם. חיים ויצמן היה כחולם. לפתע נתעשר עושר רב, וכבר טווה בדמיונו תוכניות לעבור ללונדון ולהשקיע עצמו בפעילות ציונית בתנועה שנמנה עם ראשיה. כציוני נלהב שהאמין כבר בראשית המלחמה בהכרעה בריטית בסופו של דבר, עסק ויצמן בפעילות דיפלומטית ענפה, שמטרתה הייתה לקרב אל לב הבריטים את עניין הקמת המדינה היהודית. בניגוד לו, עמדתה הרשמית של התנועה הציונית בעת מלחמת העולם הראשונה היתה ניטראלית, בעיקר בגלל החשש לפגיעה ביהודים שחיו בגרמניה ובארץ ישראל תחת המשטר העותומאני. אמנם הוקמו "הגדודים העבריים" שסייעו לאנגליה במלחמתה, אך יש גם שיאמרו כי כך הכשירו היהודים את צבאם בחסות הכתר הבריטי.

הצהרת בלפור: פגישה מכרעת עם צ'רצ'יל

אך עוד ויצמן עושה הכנותיו, אירעה התפוצצות עזה שהחריבה כמה מן המבנים החשובים של תעשיות 'נובל'. על כן ביקש המפעל לשחררו מכל התחייבויותיו כלפיו, וכך כל חלומותיו של חיים ויצמן נגוזו כערפל ביום בהיר. ועדיין לא היה לויצמן כל מושג מערך המצאתו, והיה מתהלך כאדם שהכול יודעים שיש לו אוצר בביתו, ואילו הוא אינו יודע מה טיבו ואיה מוסתר. והנה, שבועות מספר לאחר ההתפוצצות, קיבל ויצמן הזמנה דחופה לבוא מיד לאדמירלות הבריטית, שבראשה עמד אז השר ו'ינסטון צ'רצ'יל.

ויצמן נשלח ברכבת הראשונה ללונדון, שם נתגלה לו סוד העניין: תותחי ספינות המלחמה של הצי הבריטי נזקקים לחומר נפץ שאי אפשר לייצרו ללא אצטון. לאצטון יש יכולת להמס חומר אורגאני ולהתמוסס גם בממס אורגאני וגם במים, ולכן הוא מגיב היטב בנוכחות חומצה חנקתית, שנדרשת גם כן לתהליך ייצור הפצצה. מחמת המלחמה הממושכת, השתרר בבריטניה מחסור חמור בחומר נפץ, אך מלאי העצה בשווקי בריטניה החל אוזל, וכל יערותיה לא יוכלו לספק את צרכיו של הצי הבריטי בייצור האצטון. לכן, אם לא תימצא דרך לייצר אצטון באופן מלאכותי, יצטרכו הבריטים להכניס שינויים מרחיקי לכת בתותחי הצי, וזאת בעיצומה של המלחמה, כאשר צוללות גרמניות מתנכלות לספינות הבריטיות. זוהי הסיבה שמנהלה הטכני של תעשיות 'נובל' הגיע למנצ'סטר אחוז תבהלה, כדי להיוועץ בפרופסור פרקין, אשר שלחו לויצמן על מנת שיספר לו על החיידק שמייצר אצטון.

מר צ'רצ'יל לחץ את ידו של המדען, שעתיד יהיה להימנות בין ידידיו הטובים, וניגש מיד לעצם העניין, בלי הקדמות מיותרות: "ובכן, ד"ר ויצמן, אנו זקוקים לשלושים אלף טון אצטון, התוכל לספק לנו?"
ויצמן כמעט נפל מן הכסא מרוב תדהמה: "שלושים אלף טון אמרת?"
"אדוני השר", המשיך ויצמן בהיסוס, "עד כה עלה ביכולתי לייצר כמה מאות סמ"ק בלבד בכל פעם, בתהליך זה של תסיסה".
פניו של צ'רצ'יל נפלו לשמע דבריו, ובראותו את תגובת מארחו הוסיף ויצמן בכל זאת: "אם תצלח ידי לייצר טון אחד של אצטון, כי אז אוכל להכפיל את הייצור בכל ספרה שהיא".
"ואיך נוכל לסייע בידך כדי שתצלח?" שאלו צ'רצ'יל.
"אני מדען וביכולתי לקבוע רק את הבקטריולוגיה של התהליך, אך ייצור כמות רבה של תמיסה אינו אלא שאלה של בישול. לפיכך אזדקק למהנדס מזון מאחת המזקקות הגדולות, ואז בעזרת הציוד ושאר הדברים, אוכל לנסות ואולי אצליח".
"כן יהי", אישר צ'רצ'יל ומינה אותו למנהלה של מזקקה גדולה.

הצהרת בלפור: השלטון הבריטי מכיר תודה

במשך חודשים אחדים עמל חיים ויצמן על שכלול שיטתו. כחומר גלם נזקק לחצי מיליון טון של תירס, אך כמות עצומה שכזו, צריך היה להביא ממדינה שמעבר לים. ברם, התובלה הימית בשעת מלחמה היתה מסוכנת למדי ופעמים אף בלתי אפשרית, וגם לזאת נדרש ויצמן למצוא פיתרון. בסופו של דבר שלח חיים ויצמן את אחד מטובי עוזריו לקנדה, שם מצוי התירס בשפע, ולא חלפה שנה, ולצי הבריטי היתה כל כמות האצטון הדרושה כדי לייצר חומרי נפץ. ויצמן סירב לקבל מן האדמירלות הבריטית את השכר הגבוה שהוצע לו עבור כל טון אצטון, משום שראה במעשהו חובה אזרחית הנדרשת ממנו למען המאמץ המלחמתי, ולכן הסתפק במשכורת חודשית צנועה. רק אחר המלחמה העניקה לו ממשלת בריטניה שכר חד-פעמי וסמלי על תרומתו, אך את שכרו גבה חיים ויצמן בדרך אחרת, לתועלת הרעיון הציוני.

באותם ימים, כבר היה ויצמן מקורב לצמרת הממשל הבריטי. כאמן של משא ומתן הצליח ליצור לעצמו מעמד של נציג ממשלה גולה, ודלתות הממשל הבריטי היו פתוחות בפניו. את לורד בלפור פגש לראשונה בשנת 1906, לאחר שזה איבד את ראשות הממשלה, והחל מתיידד עימו. את דיוויד לויד ג'ורג', שהיה לשר החימוש בשנת 1915, הכיר בעת שנתבקש לסייע בייצור האצטון. התועלת שהביאה המצאתו לבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ביססה את מעמדו ואת קשריו בחוגי החברה הגבוהה והגבירה את יוקרתו. קרבתו של חיים ויצמן לאישים רמי דרג בממשל הבריטי התחזקה עוד יותר. לפיכך, כשקיבל לורד בלפור לידיו את תיק החוץ בממשלת הקואליציה של לויד ג'ורג', היה כל המנגנון מוכן לאישור המדיני שהתנועה הציונית כה נכספה לו. שליטי בריטניה לא שכחו לויצמן את חסדו להם בשעתם קשה, וכאשר בא אליהם עם בקשה, להעניק לעם היהודי הצהרה על זכותו להקים את ביתו הלאומי בארץ ישראל, מצא הרבה אוזניים קשובות.

היה זה סופו של מאמץ פוליטי מפרך מצד ההנהגה היהודית, וגם תנאים גיאופוליטיים חדשים שנוצרו עקב המלחמה, אשר הביאו את הממשלה הבריטית להיענות לדרישות התנועה הציונית. כמו גם היה רצונה להתחבב על יהודים בעלי השפעה שהיגרו מגרמניה לארצות הברית ועדיין נטו חסד למולדתם, אויבתה של בריטניה. אך היתה זו גם הכרת תודה לויצמן על פעילותו למען האומה הבריטית, והמצאתו החשובה כמו גם אישיותו המיוחדת הועילו במידת מה להשגת ההצהרה החשובה. וכך בעקיפין, תרם חיידק הקלוסטרידיום החביב תרומה לא מבוטלת למתן הצהרת בלפור, שניתנה ב-2 בנובמבר 1917, 31 שנים בטרם היה חיים ויצמן לנשיאה הראשון של מדינת ישראל.

לקריאה נוספת:

Norman Rose – Chaim Weizmann: a biography, 1989

מילות מפתח: חומרי נפץ, חומר נפץ, בקטריולוגיה, מיקרוביולגיה, אצטון, תסיסה, חיידק, חיידקים, הצהרת בלפור, חיים וייצמן

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.