אז מיהו יוהנס ברקו שכולם פתאום נזכרים בו ומדברים עליו ללא הרף?

05/02/2012 בשעה 08:09 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות

אתמול בערב ביקרתי אצל דודנה של עיישה. היא טלפנה ורצתה שאגיע אליו כדי לסייע לו בנוגע לכמה מסמכים. עיישה עצמה היתה אצל החבר החדש שלה. אחד מידידיי פנה אליי והציע שאכיר לה את אחד ממיודעיו, איש מחשבים בן 26. עיישה ואני נסענו לדירתו כדי שאוכל להתרשם ממנו. מצאתי אותו כבחור הגון, נאה לכל הדעות, והיה ברור לי מלכתחילה שהוא מעוניין בקשר רומנטי עימה, וחלילה לא בכדי לנצל אותה מבחינה מינית. הוא גם מצא חן בעיני עיישה שביקשה ממני ללכת אחרי שעה, מפני שנוכחותי לא היתה דרושה יותר. לפני כן הספקתי לומר לבחור שילמד אותה קרוא וכתוב בעברית, והוא הבטיח לי דבר זה בלחיצת יד מטלטלת.

עיישה תהיה בת 18 במהלך השנה, ובמסגרת ניסיונותיי להשאירה בארץ כתושבת קבועה, התחלתי לבחון עם הרשויות המוסמכות את האפשרות שתתגייס לצה"ל, למרות היותה אזרחית זרה ומוסלמית. אם הדבר לא יסתייע, תיוותר האופציה של התנדבות לשירות לאומי. היא מעוניינת מאד להיות חיילת, אך גם חפצה להינשא מוקדם ככל האפשר. סבלנות אינה תכונה שהיא ניחנה בה.

אני חייב להעיד, מבלי להתכחש למציאות הבלתי מלבבת, כי הבעיה של עיישה, כשאר ילידות סודן, שהיא שחורה ממש. נהוג לכנות בתואר זה גם בני אדם שעורם הוא חום כהה, אבל היא באמת כזאת. בספטמבר האחרון הלכתי איתה פעם אחת לחוף הים, וכשהיא יצאה מן המים התבוננו בה אנשים כאילו שנחת עליהם יצור מכוכב אחר. המחזה היה עבורם מזעזע, ואני הזדעזעתי מהתנהגותם אף יותר מהם. אני סבור באמת ובתמים שהמדינה אינה רוצה אותה פה בגלל צבע עורה, ולא משום שהיא מוסלמית. אם היתה פליטה בוסנית ודאי היו מתייחסים אליה אחרת, אף שאוכל לספר כי הכרתי בלונדיניות למהדרין מבוסניה שהיו מוסלמיות קיצוניות ותיעבו אותי משום היותי יהודי וישראלי.

ישבתי אצל דודנה של עיישה בחברת כמה מרעיו. עבורי סודן היא נעלם גדול, ואני סקרן לגלות את רזיה של ארץ כבירה זו. הם מזמרים למעני שירי-לכת, ואני מבקש אותם לספר לי גם אגדות מקומיות, כי בהן אני מתעניין יותר מכול. במהלך השיחה עימם מתברר כי כולם מתגעגעים למולדתם – לא רק למשפחותיהם שהשאירו הרחק מאחור, אלא לתרבות הסודנית עצמה, שחביבה עליהם יותר מן התרבות הישראלית. ברי שהם מתקשים להסתגל אליה.

התקשרתי לעיישה ושאלתי אותה האם תגיע לעצרת הזיכרון בגינת לווינסקי. היא הודיעה שלא תבוא הלילה. היא תישאר לישון בצפון תל-אביב. פתאום צחקתי. מי אמר שסודנים אינם מצויים שם? יש להודיע על כך לח"כ מיכאל בן ארי שהתלונן בגין עובדה בלתי נכונה זאת. הנה, עיישה כבר עומדת להתגורר באחת השכונות הצפוניות.

הלכתי, אפוא, בחברת הסודנים האחרים אל הגינה. יוהנס ברקו, שהיה ממוצא אתיופי, קפא שם מקור ונמצא בה מת בחודש ינואר. לא רק שהכרתיו ופטפטתי עימו לפרקים, אלא שהאוהל שלי היה במרחק שני אוהלים משלו. כששמעתי מה אירע לו חשתי על בשרי את גודל הטרגדיה. אף פעם לפני כן לא הכרתי מקרוב חסר-בית שמצא את מותו בנסיבות אומללות שכאלה. כיצד פגשתיו לראשונה?

הנה סיפור המעשה: יממה לאחר שהבנות מתנועת 'אחותי' הקימו אוהלים בגינת לווינסקי, נטלתי את האוהל שלי משדרות רוטשילד והצטרפתי אליהם. למען האמת, האוהל לא היה שייך לי. קיבלתיו שלא במתנה מארגון פוסט-ציוני שמימן את קנייתו, וכמוני קיבלו כמותו כל דיירי השדרה. אני לא יכולתי להישאר שם יותר. מדי ערב נאלצתי להתווכח עם הנשים סביבי בגלל דבריהן על כך שמערכת הביטחון אשמה בבעיית הדיור שלהן. הן טענו שהצבא מקבל את הכסף שלהן על מנת לרצוח ערבים, ואני הסברתי כי החברה הישראלית מממנת צבא גדול מפני שעודנה נלחמת על קיומה בארץ הזאת, וכבר יודעים אנו מה קרה בגרמניה בזמן שהיינו חסרי ישע. למותר לציין כי כל הדוברות היו בנות למשפחות שנגדעו בשואה, אבל מיד כשהגדתי "גרמניה", כל אחת הרשתה לעצמה לומר לי: סליחה, אבל אתה מטומטם!

נטעתי את האוהל על מדשאת לווינסקי, ובאותו יום עקרו אותו פקחי העירייה ולא ראיתיו שוב. מיד כשנודע לי הדבר שבתי הביתה והבאתי אוהל משלי, שידע ימים יפים יותר. למחרת הצטרפו אם ובנה הצעיר. כל מי שהיה שייך למאהל לווינסקי הכיר את ש', הנער הצעיר, מפני שהיה חברותי, וכמעט כל ערב היה אוחז במיקרופון ונואם לפנינו. איני כותב את שמו משום היותו קטין, אך ידע לדבר באופן מרשים הרבה יותר מכל המבוגרים שהקיפוהו. הנער ואמו הם חרדים ממוצא רוסי. היא חד-הורית צעירה וחמודה למדי, אשר מיד אמרה לי: אתה תשמור עלינו כאן.

באותם ימים גם סייעתי להקים את המאהל בגן התקווה, וביקרתי שם תכופות כי שהו בו בתחילה רק נשים וילדיהם, שנזקקו לידי גבר עבור צרכים שונים. גם העובדה שגדלתי ביד-אליהו עזרה לי להיות בן-בית אצלן. בינתיים התפתח וגדל מאהל לווינסקי והוחלט על ידי יושביו לשנות את מערך האוהלים. הם מיקמו אותם בצורת מעגל, והנער המקסים העביר גם את האוהל שלי בהיעדרי, אף שלא ישנתי בגינה אף פעם. מימין לאוהלו שכן האוהל של יוהנס ברקו ז"ל. משמאלו נמצא האוהל של אמו, ואחריו האוהל שלי, אשר למעשה שימש אותה ללינה. באוהל שלה היא הניחה את כל החפצים שהיו שייכים לה. כך יצא, אפוא, שהייתי שכנו של יונתן, שבשם זה הכרתיו. לא דיברתי עימו הרבה ולא ידעתי על כל בעיותיו. אולם, הצעתי לו, כפי שהצעתי לאם ולבנה, לעבור למאהל התקווה. אף אחד מהם לא אבה, והנה, רצה הגורל, שהמפונים מגן התקווה קיבלו דיור חלופי, והוא נותר בגינה חסר-כל, עד שקפא בה למוות.

בהגיענו לגינת לווינסקי נטשו אותי הסודנים בעודי משוחח עם ידיד שטלפן אליי. בעבר היינו חברים טובים והקשר שנותק בינינו חודש כשנפגשנו בימי המחאה. הוא רצה לדעת האם אני מגיע לעצרת. השבתי לו שאני כבר נוכח בה. הוא שמח לשמוע. חברים ותיקים שלי יודעים על פעילותי הפוליטית בהיותי צעיר יותר, אבל אלה שהכירו אותי אחרי כן התקשו להאמין כי אני עומד באמצע הרחוב ומארגן הפגנות, עד ששפשפו את עיניהם כמה פעמים. גם ידידי זה הופתע לראותי משוחח עם מנהיגי הסטודנטים ומסביר להם כיצד להסתנן אל מגדלי אקירוב מצד הבריכה. תוכניתי גם עלתה יפה ביום שלמחרת. החוכמה היא לא להרעיש עולמות בפעולות גרנדיוזיות וברוטליות, אלא להביך פה ושם, כשאפשר; וכשהמבוכות מצטברות, נוצר גל הדף עצום הרבה יותר, שאי אפשר לעמוד בפניו. יש מי שמנצל פרצות חוקיות לשם כך, ויש מי שמשתמש בשכלו כדי להשיג אותו הדבר ואולי אף יותר. אני נמנה על האחרונים. ומדוע לנהוג כך?

מכיוון שהמחאה החברתית נועדה לחבל בפעולות הממשלה. אכן, לחבל! אך לא לפגוע בשוטרים ששומרים על הסדר הציבורי. אני מבקש לשנות את סדר היום של הממשלה ואת סדר העדיפויות שהיא מקדמת, אבל איני רוצה להפריע לסדר הציבורי. הללו שמכונים בתקשורת "מנהיגי המחאה", סבורים שעימות אלים עם כוחות המשטרה נחוץ והכרחי. אני חולק עליהם. לדידי, הם פושעים אנרכיסטיים שיש להושיב במעצר עד שיפסוק בית המשפט בעניינם, וכמו כן, אין שום תועלת במעשים שכאלה מפני שמבצעיהם נתקלים בתגובה אגרסיבית ומוכנעים. אבל מה לא יעשו הללו למען כותרת בתקשורת, שמשתפת עימם פעולה כדי לההדיר את שמם על לא דבר. מאידך, איך אפשר באמת להסביר לטיפוסים הללו מהי פעולת קומנדו אזרחית, כשאיש מהם לא לבש מדים אף פעם? האם אכפת בכלל, לבני העשירים הללו, כשצעיר ממוצא אתיופי מקפח את חייו, בגלל סדרי עדיפויות לקויים של הממשלה? המפונקים רוצים רק להתפרסם. זו הפכה להיות משאת הנפש היחידה שלהם.

גם כתבי התקשורת, מגלי-צה"ל ובוגרי התחנה, שמתגוררים באותה שכונה של "מנהיגי המחאה" ומשתייכים לאותה עדה, לא התעניינו בגורלו של יוהנס ברקו. הוא ממוצא אתיופי. הוא שחור. הוא אינו מעניין אותם. אם איזו בחורה לבנבנה היתה קופאת למוות בשדרות רוטשילד, מהומת אלוהים היתה פורצת כאן. כי יש חיים ששווים יותר, ויש מי שמתים כאשר החיים אינם שווים כל כך. האבסורד הוא שהביטוי "שווה" במקורו נבע מן המילה שוויון, וכיום הוא מייצג את אי-השוויון, את הדרגה הנעלה אל מול הפחיתות: את המכנסיים "השווים" שקניתי, לעומת הסמרטוטים שלובש האחר.

כיצד קורה במדינתנו שאדם חסר-בית נופח את נשמתו בגינה ציבורית, קופא למוות ברחוב? אם לממשלה לא אכפת, אז מדוע שועי הארץ הזו מכסים את עיניהם מלראות, ואוטמים את אוזניהם? האם אף אחד מכל המולטי-מיליונרים שחיים בינינו אינו מסוגל לייסד קרן נדיבה למען נזקקים הזרוקים במדרכות? למה אני צריך להתחנן בפני משרד הביטחון כדי לקבל שמיכות צבאיות בלויות שתשמשנה אנשים בכפור? מדוע אף אישיות בכירה העובדת שם אינה יוזמת את הדבר, מתוך הנחה שלא תיאלץ להביע תחנונים כמותי?

עוד ניפרע מן החזרזירים שהרסו את המרקם החברתי במדינה הזאת, באמצעות חקיקה חדשה, ועל ידי מיסוי שוויוני, אך בינתיים נסתיימה שיחת הטלפון עם ידידי, וכבר יעל בירנבאום מברכת אותי לשלום. היא מכנה אותי "היועץ הפיננסי" שלה. לחצתי את ידה בחיבה, ובעודי מנסה לברר מה מתחולל בעסק לאומנויות שקיות הניילון שרצתה לפתוח, התנפלו עליי מן העבר השני בחורה מאתיופיה והחבר הג'ינג'י שלה ושאלו לשלומי. למרבה הבושה לא זיהיתי אותם. איכשהו הצלחתי להסתיר זאת מהם. תוך דקות ספורות צבאו סביבי עוד ארבעה ידידים שהכרתים במאהל. נוצר הרושם כי עצרת הזיכרון משמשת פגישת מחזור של יושביו.

על הבמה דיברה שולה קשת, שהנחתה את ערב הזיכרון. היא הזמינה את סילבי ביטון אליה, וזו פתחה בנאום מרגש ממכמני ליבה, על המצב הרעוע בשכונה, בעיר, במדינה ובעולם, וכמותה, גם הדוברים אחריה נטו להאשים את רון חולדאי כישות שפגעה בהם יותר מכול. זה אחר זה עלו ודיברו משוררים צעירים, פליטים מדארפור ופמיניסטיות מזרחיות. מן הבמה נשמעו נאומים בעברית, באנגלית, ובכמה לשונות אפריקניות. היה זה תמהיל שייצג נכוחה את מאתיים הנאספים בגינה. מחציתם ישראלים, מחציתם זרים. כשליש היו נשים, רובן מעדות אשכנז, והשאר גברים. למעשה, בעצרת לא נתקלתי בנשים סודניות, וגם בקיץ האחרון רק מעטות מהן השתלבו במחאה החברתית. סבורני כי הן חוששות להשתתף באירועים פוליטיים מן הסוג הזה. מכל מקום, היה זה מחזה נפלא לצפות בישראליות שניהלו פה ושם בגינה רב-שיח עם האפריקנים.

יגאל רמב"ם מתקרב לעברי. מכיוון שנפוצה שמועה כי השוטרים מתנכלים לו, החלטתי לשמור עליו מפניהם. הפעם הזאת לא הרביצו לו, אך מתי שמואלוף שזינק אליו כדי לחבקו ממושכות, דרך על ברכי הימנית ורמב"ם מעד והכאיב לברך השמאלית, ואם לא הייתי מחבבם, עוד היו מתגעגעים שניהם להיתקלות עם המשטרה.

אותה בחורה מאתיופיה נעמדה לצידי, והתביישתי לשאול לשמה. היא מספרת כי במיוחד התגעגעה אליי ושמחה מאד לראותי מחדש. יעל בירנבאום חוקרת אותי אם כדאי שתעלה על הבמה ותפצח בשיר. דרור פויר, לבוש ז'קט בהיר, ניצב לידנו. הצעתי לה שתברר זאת עימו. הריהו כוכב רוק, ולא אני. בכלל, פויר נראה אבוד בקהל. הוא נכח בעצרת מתחילתה ועד סופה, אבל לא היה לו עם מי לשוחח. אני מאמין שפויר רוצה צדק חברתי, אבל מרוב שהוא מסתחבק עם הברנז'ה, כבר אינו מצליח ליצור קשר עם האנשים הפשוטים. ואם הוא מנותק מהווייתם כיצד יוכל לכתוב עליהם, איך יספר את סיפורם? למעלה משעתיים הוא היה במחיצת עצמו, לבדו. אני ממליץ לו בחום לשוב אל העם.

לורן מילק הגיעה עם שמלה שחורה בעיצוב האהוב עליה. בירכתיה לשלום, אך סתיו שפיר סברה שהתכוונתי אליה, ואחרי שגם היא התחבקה עם יגאל רמב"ם וכמעט דרכה עליי, לא ראיתיה יותר. היא נמלטה מן הגינה כפי שהגיחה אליה. בינתיים התקרב שוטר, ועל הבמה החלה בירנבאום לשיר בקולות גבוהים מאד. אומר לי השוטר: אם היא תמשיך כך, אנעל את העצרת בגלל הדציבלים. ברגע הזה בא הג'ינג'י ונטל ממני את חברתו. בקרבת מקום, שמואלוף המשיך לקפוץ על אנשים תמימים ולחבקם.

עצרת הזיכרון הסתיימה באופן רשמי בדקת דומייה לזכר יוהנס ברקו. כריסטינה חבטה בגבי כדי לברכני לשלום ומלמלה דבר-מה. אחרי כן, סילבי ביטון ניגשה לחבק אותי, ויחד עם שולה קשת ואיתה, קיימנו ישיבת צוות ספונטנית לזכר הימים שעברו ולמען עתידנו, ונדברנו לקיים עצרת זיכרון גם בחודש הבא, ובאביב נשוב בחזרה.

בשעה עשר וחצי הגיעה ארוכת השיער כדי לאסוף אותי. עזבתי את הגינה ברגשות מעורבים. מחד, שמחתי לראות שוב את רעיי, ומאידך היה זה המקום היכן שיוהנס גר, אכל, שתה, ישן ומת.